הנושא של טראומה על רקע של פגיעה מינית – נושא שהיה מודחק לגמרי ולאחרונה, בעיקר בזכות תנועת  #METOO הפך לנושא מדובר ומטופל, לפחות על ידי התקשורת. המאמרים הבאים יעסקו בסקירה ספרותית של נושא זה – מה נכתב ונאמר על תופעה זו מתוך נקודת מבט טיפולית.

לפני שנתחיל, אני חושבת כי ראוי שכל מאמר, או עבודה שעוסקת בטראומה תזכיר ותתייחס אל ספרה המאלף, המקיף ופורץ הדרך של ג'ודית לואיס הרמן (עסקה בהוראה, במחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד ובטיפול קליני בנפגעי אלימות):

"התשובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה… ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שההכחשה לא תצלח. הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם להשבת הסדר החברתי על כנו ולריפוי הנפגע היחיד".

לואיס הרמן כותבת כי טראומה שאינה מסופרת, שאינה מקבלת הכרה ושאינה זוכה לטיפול – תבטא את עצמה דרך סימפטומים. הסימפטומים של לחץ נפשי המופיעים אצל נפגעי טראומה מושכים את תשומת הלב אל הסוד הלא יתואר ומסיחים אותה ממנו בו זמנית.

לואיס הרמן עורכת השוואה מרתקת בין ההדחקה והדיסוציאציה שקורים אצל הפרט וברשות הרבים. היא טוענת כי לחקר הטראומה הנפשית יש מימד של היסטוריה מחתרתית – החברה והפרט נותקו מידיעת עברם, דרך מנגנוני ההדחקה והדיסוציאציה. הבנת הטראומה סבלה משכחה והדחקה לאורך השנים. ההדחקה פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה. ההבנה כי נושא הטראומה הודחק למשך שנים כה רבות הינה חשובה, על מנת להבין כמה אמיץ ויוצא דופן היתה החשיפה של במאי הסרט, בבואם לספר את סיפור הטראומה שלהם.

הסקירה ההיסטורית שלואיס הרמן חוקרת את ההתמודדות של העולם הפסיכותרפוטי עם הבנת הסימפטום הקרוי טראומה הינה סקירה מרתקת וחשובה. לואיס הרמן מתחילה עם שלהי המאה התשע-עשרה, אז לא היתה כלל התייחסות לאפשרות או לנושא של פגיעה מינית. המחקר עסק אז בהפרעה הקרויה היסטריה. היא כותבת שהמונח 'היסטריה' היה מוכר ונפוץ באותה תקופה, ולכן איש לא טרח להגדיר את המונח בשיטתיות. על ההיסטריה נכתב: "אלפיים וחמש מאות שנים היא נחשבה למחלה מוזרה ובעלת סימפטומים לא מתלכדים ולא מובנים, שרוב הרופאים סברו שזו מחלה מיוחדת לנשים שמקורה ברחם" ומכאן גם שמה.

לואיס הרמן כותבת כי אבי חקר ההיסטריה היה הנוירולוג הצרפתי ז'ן מרטן שרקו Jean-Martin Charcot. חוקרים ומטפלים עלו אליו לרגל, ביניהם הפסיכולוג פייר ז'נה (Pierre Janet), הפסיכולוג והפילוסוף ויליאמס ג'יימס (William James) והרופא, הנוירולוג והפסיכולוג זיגמונד פרויד (Sigmund Freud).

לימים פרויד כתב על שרקו, שהוא האדם הראשון שהשיב את הכבוד לנשים שמתמודדות עם היסטריה. עד שרקו, התגובה לאישה היסטרית היתה תגובה של בוז ומחשבה כי היא מתחלה. שרקו התייחס ברצינות אל הנשים הסובלות ואל הסימפטומים, אך לא התעניין בחיי הנפש שלהן.

הרמן כותבת כי החוקרים רצו להגיע אל התגלית הגדולה – גורמי ההיסטריה. הם הבינו כי לא מספיק לצפות בהן ולסווג את הסימפטומים אלא יש צורך לדבר איתן.

מתוך מטרה לתאר את ההתמודדות וההבנה של עולם הטיפול הנפשי את הטראומה כתוצאה מפגיעה מינית, לואיס הרמן מתארת את המחקר הקשור להיסטריה, שבסופו של דבר מתאר גם את תולדות הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה החלה כאשר החוקרים גילו שאפשר להביא הקלה בסימפטומים ההיסטריים כאשר הזיכרונות הטראומטיים והרגשות העזים הנלווים אליהם מועלים אל התודעה ומולבשים במילים. זה היווה את הבסיס לשיטת הטיפול הפסיכולוגי המודרני שז'נה קרא לה 'אנליזה פסיכולוגית' ויוזף ברויאר (Josef Breuer) ופרויד קראו לה 'אבריאקציה' (תגובה פורקן) או 'קתרסיס', ולאחר זמן קרא לה פרויד 'פסיכואנליזה'. הרמן לואיס כותבת כי השם הפשוט ביותר, ואולי ההולם ביותר, הומצא בידי מטופלת של ברויאר, (אנה או.) שכינתה את הדיאלוג האינטימי שלה עם ברויאר "ריפוי בדיבור".

לואיס הרמן כותבת כי שיתוף הפעולה בין הרופא למטופלת לבש אופי של חיפוש, של שחזור מדויק של עברה של המטופלת, על מנת לרדת לחקר המסתורין של ההיסטריה.  ז'נה ציין, בתיאור עבודתו עם אחת המטופלות שלו, שככל שהטיפול מתקדם, חשיפת הטראומות האחרונות מפנה את מקומה לחקירת אירועים מוקדמים יותר, ברויאר, בתיאור הטיפול באנה או. דיבר על 'הליכה בעקבות חוט הזיכרון'.

הליכה בעקבות החוט הובילה את פרויד אל חקירת חיי המין של הנשים. ההזדהות האמפתית של פרויד עם תגובות המטופלות שלו אופיינית לכתביו המוקדמים על ההיסטריה. הדברים ששמע היו מזעזעים – המטפלות סיפרו לו על תקיפה מינית, על התעללות מינית ועל גילוי עריות. פרויד והמטופלות שלו הלכו לאחור בעקבות חוט הזיכרון וחשפו אירועים טראומטיים קשים מן הילדות, שהיו חבויים תחת אירועים קרובים יותר, ששימשו מאיץ להופעת הסימפטומים ההיסטריים.  ב-1896 סבר פרויד שגילה את  מקור ההיסטריה. בדוח על 18 תולדות מקרים ששמו "האטיולוגיה של ההיסטריה" קבע קביעת דרמטית:

"אני מעלה את התיזה שביסוד כל מקרה היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות, אבל אפשר לשחזרם בעבודת הפסיכו-אנליזה, למרות השנים הרבות שעברו מאז. … זהו ממצא חשוב, בבחינת גילוי מקורות הנילוס בתחום הנוירו-פתולוגיה".

הרמן טענה כי חיבור זה יכול לעמוד בתחרות עם תיאורים קליניים של השפעות ההתעללות המינית בילדות הנכתבים בזמננו. היא כתבה כי המסך של פרויד הוא "מסמך מבריק, רחום, בהיר לשון והדוק בטיעוניו. הכותרת הבוטחת והטון המתרונן מעידים שפרויד ראה בו את גולת הכותרת של ההישגים בתחום".

פרויד הרחיק לכת יותר מכולם בחקירותיו במציאות העלומה של חיי הנשים. תגליתו שניצול מיני בילדות מצוי בשורש ההיסטריה חרגה מגבולות האמינות החברתית והוא נודה נידוי מוחלט במקצועו. פרסום "האטיולוגיה של ההיסטריה" שהוא ציפה שיביא לו תהילה, התקבל בשתיקה אכזרית. כעבור זמן קצר כתב פרויד :"אני מבודד ככל שהיית רוצה שאהיה: יצאה פקודה לנטוש אותי, וחלל ריק הולך ומתהווה סביבי".

פרסום "האטיולוגיה של ההיסטריה" ציין את סופו של קו החקירה הזה. בתוך שנה כפר פרויד באופן פרטי בתיאוריה הטראומטית של מקורות ההיסטריה. מכתביו מבהירים שהוא הלך ונעשה מוטרד מן ההשלכות החברתיות הרדיקליות של ההיפותזה שלו.

הרמן הבינה כי מאחר וההיסטריה היתה נפוצה כל כך בין הנשים, אילו פרויד הניח שסיפורי המטפלות נכונים, והתיאוריה שלו נכונה, היה עליו להסיק שמה שכינה "פעולות נלוזות נגד ילדים" הוא תופעה אנדמית, ולא רק בקרב חלכאי פריס בה החל בחקירת ההיסטריה, אלא גם בקרב המשפחות הבורגניות המכובדות של וינה, שבה ביסס את הפרקטיקה שלו. הרמן מניחה שעבור פרויד זה היה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

לנוכח הדילמה הזאת הפסיק פרויד להאזין למטופלות שלו. מהריסות התיאוריה הטראומטית של ההיסטריה הקים פרויד את הפסיכואנליזה. התיאוריה הפסיכולוגית שעתידה למשול בכיפה במאה השנים הבאות היתה מבוססת על שלילת המציאות של הנשים. המיניות נשארה במוקד החקירה, אבל ההקשר החברתי של ניצול, שבו היחסים המיניים מתרחשים בפועל, נעלם לחלוטין מן העין. הפסיכואנליזה היתה לחקר התהפוכות הפנימיות של הפנטסיה והתשוקה, במנותק מממשות החוויה. בעשור הראשון של המאה העשרים הגיע פרויד לכלל מסקנה שסיפורי המטופלות ההיסטריות שלו על ניצול מיני בילדות אינם נכונים, בלי שהציג מעולם שום תיעוד קליני של תלונות כוזבות. הוא כתב: "לבסוף נאלצתי להכיר בכך שמעמדי הפיתוי האלה לא התרחשו מעולם, ולא היו אלא פנטסיות שהמציאו המטופלות שלי".

עפרה אשל כותבת כי פרויד זנח את תיאוריית הטראומה והחליף אותה בנחישות במודל הדחפי. אשל כותבת כי פרויד ראה את הנפש כמהות סגורה, אשר פועלת מתוך מוטיבציה דחפית, מיניות ילדית, פנטזיות מתוך משאלות דחפיות ילדותיות והדחקה.

לואיס הרמן כותבת כי האיש שהרחיק לכת בחקירותיו ותפס את השלכותיהם יותר  מכל חוקר אחר, נסוג לאחר מכן אל ההכחשה הנוקשה ביותר – הוא התכחש למטופלות שלו. הוא הוסיף לעסוק בחיי המין שלהן אבל לא הכיר עוד באופי הנצלני של חוויותיהן הממשיות. בעקיבות עקשנית הוא עמד על דעתו שהנשים מדמיינות את חוויות הניצול המיני שעליהן התלוננו ומשתוקקות אליהן.

ביביליוגרפיה:

אשל, עפרה. "דברי פתיחה: ההיה או היה זה חלום?". בתוך: היה או לא היה? – כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול, עורכים: עפרה אשל וצביה זליגמן, 19-32, ירושלים: הוצאת כרמל, 2017.

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.