בסקירה הקודמת תיארנו את הגילוי שגילה פרויד, הסיבה למצב הנפשי הקרוי "היסטריה" אצל נשים ומטופלות רבות – פגיעה מינית בילדות. סיימנו את הפינה עם הפסקה הזו:

האיש שהרחיק לכת בחקירותיו ותפס את השלכותיהן יותר מכל חוקר אחר, נסוג לאחר מכן אל ההכחשה הנוקשה ביותר – הוא התכחש למטופלות שלו. הוא הוסיף לעסוק בחיי המין שלהן אבל לא הכיר עוד באופי הנצלני של חוויותיהן הממשיות. בעקיבות עקשנית הוא עמד על דעתו שהנשים מדמיינות את חוויות הניצול המיני שעליהן התלוננו ומשתוקקות אליהן. (לואיס הרמן, עמ' 32).

לואיס הרמן, חוקרת טראומה, בספרה "מטראומה להחלמה" כותבת כי נושא הטראומה הודחק, לא דובר ולא נחקר עד למלחמת העולם הראשונה. הזוועות שקרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הביאה לכך שלא ניתן עוד להתעלם מנושא הטראומה. כלומר, המציאות של הטראומה הנפשית נכפתה על התודעה הציבורית במלחמת העולם הראשונה. לואיס הרמן כתבה כי בין "נפגעי החורבן היתה האשליה בדבר כבוד הגבר ותהילתו במערכה". (שם, עמ' 34). חיילים רבים החלו להתנהג כמו נשים היסטריות – צווחו, קפאו, לא הגיבו, לא יכלו לדבר, איבדו את הזיכרונות שלהם ואת היכולת להרגיש. החוקרים קראו לתופעות אלו בשם "נוירוזת הקרב". נוירוזה זו שבה לתודעת הציבור בסיומה של מלחמת העולם השנייה. אבל, חקירה נרחבת ושיטתית של השפעותיה של הלחימה נעשתה רק לאחר מלחמת וייטנאם. לואיס הרמן מציינת עובדה מעניינת מאד – ההנעה לחקירה לא הגיעה מהממסד (הצבאי, הרפואי או אחר), אלא מהתארגנות של חיילים שנפשם נקעה מן המלחמה.

בשנת 1970, חיילים אלה הקימו ארגון בשם "ותיקי וייטנאם נגד המלחמה". הם הקימו "קבוצות שיחה", מפגשים אינטימיים שם הם סיפרו זה לזה את חוויותיהם הטראומטיות במלחמה. לקבוצות השיחה היו שתי מטרות: להגיש עזרה אחד לשני ולהגביר את המודעות להשפעת המלחמה. העדות שיצאה מקבוצות אלו הביאה לתשומת לב ציבורית לגבי הנזקים הפסיכולוגיים של הלחימה.

קבוצות שיח אלו הביאו לכך שבשנת 1980 תסמונת הטראומה הנפשית נעשתה אבחנה אמיתית. לואיס הרמן מדגישה כי כאשר נעשו מחקרים לגבי היסטריה והקשר שלה לפגיעה מינית, בשלהי המאה התשע עשרה, מחקרים אלה כשלו. באותה עת לא ידעו שהאלימות היא חלק משגרת חיי המין והמשפחה של הנשים. פרויד ראה בחטף את האמת ונסוג בבעתה. רק המחקרים על ותיקי הקרבות הם שהביאו לידי התפתחות גוף ידע על ההפרעות הטראומטיות. בהמשך, בעקבות פעילותה של התנועה לשחרור האשה בשנות השבעים הוכר שההפרעות הפוסט טראומטיות הנפוצות ביותר אינן הפרעות הגברים במלחמה אלא הפרעות הנשים בחיים האזרחיים.

לואיס הרמן ציינה שתנאי החיים האמתיים של הנשים הוסתרו בתחום האישי, הפרטי. ערך הפרטיות המקודש העמיד מחסום תודעה חזק והפך את הוויית הנשים להוויה סמויה. דיבורים על חוויות בחיי המין ובחיי המשפחה עוררו השפלה, גיחוך ואי אמון של הציבור. הפחד והבושה השתיקו את הנשים ושתיקתן נתנה היתר לכל צורה של ניצול מיני ומשפחתי.

הדברים השתנו בשנות ה-70, לצד קבוצות השיח של חיילים הלומי קרב, החלו להתקיים מפגשים של נשים נפגעות פגיעה מינית. בקבוצות אלו היתה אוירה של אינטימיות, יחסי אמון ושמירת סוד וציווי לומר את האמת. בסביבה המוגנת של הקבוצות להגברת המודעות נשים דיברו על אונס, ונשים אחרות האמינו להן.

אף על פי שדרכי הפעולה של הקבוצות להגברת המודעות דמו לאלה של הפסיכותרפיה, הן נועדו לחולל שינוי חברתי, ולא אישי. ההבנה הפמיניסטית של התקיפה המינית נטעה בנפגעותיה כוח לפרוץ את מחסומי הפרטיות, לתמוך אלה באלה ולפעול במשותף. בבסיס הגברת המודעות הייתה גם החלטה להדגיש את הרגשות והחוויות של הנשים ולהעמיד את כל ההבחנות שהן קראו עליהן במבחן ניסיונן שלהן.

התהליך שהחל בהגברת המודעות הביא בדרגה למודעות ציבורית רחבה. מחקרים ראשיים בשנות ה-80 גילו ש:

אישה אחת מכל ארבע נשים נאנסה, וש- אישה אחת מכל שלוש הייתה נתונה להתעללות מינית בילדותה. מלבד תיעוד האלימות המינית הפושה, הציעה התנועה הפמיניסטית שפה חדשה להבנת חותמה של התקיפה המינית. הנשים, שהצטרפו בפעם הראשונה לדיון ציבורי על אונס, גילו שיש צורך להוכיח את המובן מאליו: שאונס הוא מעשה זוועה. הפמיניסטיות הגדירו את האונס כ"פשע אלים" ולא כאקט מיני. הן נדרשו לניסוח הפשטני הזה כדי לסתור את ההשקפה שבאונס מגשימות הנשים את מאווייהן העמוקים ביותר, השקפה שחלחלה אז בספרות לכל צורותיה, מן הפורנוגרפיה הפופולארית ועד הפרסומים האקדמיים.

אחרי 1980, כאשר פעילות ותיקי הקרבות העניקה לגיטימציה למושג "הפרעת לחץ פוסט טראומטית", התברר שהתסמונת הפסיכולוגית שנמצאה אצל נפגעות אונס וגילוי עריות היא ביסודה אותה תסמונת שאובחנה אצל נפגעי מלחמה.

התמקדות ראשונית באונס נשים מבוגרות הובילה לגילוי מחודש של ההתעללות המינית בילדים.

ביביליוגרפיה:

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.