פיצול – השד הטוב והשד הרע:

קליין טענה כי בראשית חייו התינוק אינו יכול לתפוס את אמו כדמות שלמה ולכן תופס רק את האובייקט המשמעותי ביותר עבורו: השד. כל עוד השד עומד לרשותו ונענה לדחפיו, הוא נחווה כ"שד טוב". אולם כאשר השד מתרוקן או אינו מספק חלב, מתייחס אליו התינוק כאל "שד רע". התינוק מפצל בין השד הטוב לשד הרע כאמצעי הגנה. בעיני התינוק השד הרע לא רק שאינו מספק מזון, אלא שהוא גם רודף אחריו. במנגנון הפיצול האדם מחלק את האחר לטוב בלבד או לרע בלבד, ובמקביל גם מפצל את עצמו. מטרת מנגנון הפיצול היא להגן על האובייקט הטוב ולשמרו כבעל איכויות טובות בלבד, על ידי פיצול והשלכת החוויות הרעות והמתסכלות.

מנגנון ההשלכה:

כשהחיבור בין חוויות פנימיות וחיצוניות מייצר תסכול מוגזם, האדם חש יותר ויותר חוויות של זעם ורוע. כדי שאלה לא יהרסו את האובייקט הפנימי הטוב, האדם משליך חוויות רעות אלו אל האנשים והעולם שמחוץ לו. מכאן שהאופן שבו אדם חווה את עצמו משליך על האופן שבו הוא חווה את האחר.

העמדה הסיכזו-פרנואידית והעמדה הדפרסיבית:

קליין סברה כי השימוש במנגנוני הפיצול וההשלכה אופייניים לעמדה רגשית התפתחותית שאותה כינתה "העמדה הסכיזו-פרנואידית" (SP). קליין חילקה את תיאור התפתחות התינוק לשתי עמדות: SP ו"העמדה הדפרסיבית" (D). יש לציין כי עמדה איננה שלב התפתחותי בלבד, אלא מכלול של תחושות ומצבים רגשיים שדרכם אנו חווים את עצמנו ואת העולם. המעבר מעמדה לעמדה מתרחש כל הזמן, כל החיים. SP היא עמדה פשטנית שבה העולם, וגם העצמי, נחלק לטוב ורע. SP משרתת אותנו בחיים במצבים של חרדה או של התחלה חדשה – היא עוזרת לנו לבסס ביטחון באמצעות פיצול והגדרה ברורה של "מי נגד מי" – טובים ורעים. מעמדה זו אנו אמורים להגיע אל השלב הבא בהתפתחות שלנו – העמדה הדפרסיבית. בעמדה זו לתינוק יש כישורים רגשיים וקוגניטיביים המאפשרים לו להחזיק בחוויה ובידיעה שהאובייקט הטוב הוא גם האובייקט הרע, המתסכל ומכעיס. עמדה זו מאופיינת בחוויות אובייקטים שלמים, אינטגרטיביים, בעלי איכויות מגוונות. האדם מכיר בחלקים לא מוצלחים שלו עצמו מבלי למחוק את החלקים הטובים.