מאיר, בן חמישים מאזור המרכז, סובל מזה שנים ארוכות מתסמינים של חרדה, שינה קלה, קושי לבטוח בזולת ודיכאון.
במשך עשרות שנים, עשה מאיר את מירב המאמצים לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין, התחתן והקים משפחה. ועם זאת, הרחשים השונים שהתקיימו בלבו כרסמו בו והעיבו על איכות חייו. רק באמצע החיים, כאשר חש כי תמו כל כוחותיו, החליט מאיר לערוך שינוי מהותי ולנסות לראשונה להבין את המקור לתחושותיו הקשות.
מהי החוויה הסומטית?
ניתן לחלק תחושות גוף לקטגוריה של ״התכווצות״ או ההיפך, דהיינו, ״התרחבות.״ דוגמאות לכיווץ כוללים תחושה של כבדות או דחיסות, מתח, כאב. לעומת זאת, תחושות של התרחבות כוללות תחושה של רווחה, של קלילות וחופש.
אם נישאר רגע אחד נוסף עם מאיר, הרי שהוא וכמוהו עוד רבים אחרים, סובל מהיסטוריה של חוויות טראומתיות אשר הותירו בו את חותמן. גם אם לא ידע להצביע במדויק על אותן החוויות כמעיבות על חייו, הרי שגופו הראה זאת בדמות שלל התסמינים אותם תיארנו לעיל.
את המזור למכאוביו הפנימיים, מצא מאיר באמצעות טיפול אצל פסיכולוג בתל אביב שכלל שיטה העונה לשם 'החוויה הסומטית' או בשמה הלועזי – (SE) Somatic Experiencing. גישה זו יוצאת מתוך נקודת ההנחה כי אדם אשר חווה טראומה נפשית, אוצר בתוכו את האנרגיות שהגוף שלו גייס בכדי להתמודד עם סכנה או איום מולו ניצב (למשל, כדי לברוח או להילחם), אך מסיבות שונות, אנרגיות אילו לא נוצלו עד תום. במקום זאת, הן שמורות בגוף בצורה של כיווץ שרירי. תגובה אינסטינקטיבית נוספת להתמודדות עם איום הינה ה״פריז״ או הקפיאה במקום. כאן, האנרגיות שהגוף גייס ״נכלאו״ מתחת לפריז, כך שלא הזדמן להן להניע את תוכניות הפעולה של ״הילחם או ברח״. אותה אנרגיה שלא שוחררה באה לידי בטוי בתסמינים פיזיים ונפשיים, כמו אילו עליהם מלין מאיר.
מטרתו של הטיפול
כשלאדם אין מספיק משאבים ו/או חסרה הזדמנות לפורקן הולם של אנרגיות הישרדותיות, מערכת העצבים נהיית ״מוצפת״, אינה מסוגלת עוד להכיל את הארוע הטראומטי. המתח הולך ומצטבר בגוף עד כדי היווצרות תסמינים שונים.
בהיותו ילד, מאיר היה עד להתאבדותו של אביו. החוויה המטלטלת מעולם לא נידונה היטב בבית ומאיר מעולם לא מצא את המקום הנכון לפרוק את אשר על לבו. מן העבר האחד, כילד קטן, צפייה באירוע שכזה, אירוע שעורר תחושת חוסר אונים וטלטול מוחלט של תפיסת עולמו, ומן העבר השני, אי-היכולת לעבד נכונה את המאורע הקשה ללא עזרה מתאימה, הובילו לכך שהצטבר אצל מאיר מתח נפשי וגופני שמעולם לא היגיעו לכלל פורקן. למעשה, מערכת העצבים שלו נשארה דרוכה, במצב הישרדותי. ערנות היתר, הדופק המואץ ושלל התסמינים שחווה מאיר, בטאו את הדריכות שבה נותרה מערכת העצבים שלו ובנוסף את החוויה המחודשת של הטראומה, בעקבות טריגרים שונים.
גישתם של מטפלים בשיטת החוויה הסומטית, היא לאפשר בטיפול, בצורה מבוקרת ואיטית, את השלמת התגובות הפיזיות אשר לא התאפשרו בעבר, בזמן הארוע הטראומטי (כמו, ״הילחם או ברח״). תהליך מבוקר זה מוביל לשחרור הדרגתי של אנרגיה אשר עודנה טמונה בגופו של המטופל. כאן ההכשרה המקצועית והנסיון של המטפל קריטים, משום שקיימת סכנה של רה-טראומטיזציה, אם לא עובדים במקצועיות הדרושה, בצורה מדורגת, מקצוות הטראומה לליבה.
כיצד טיפול זה נערך בפועל?
במהלך הפגישה, המטופל למעשה לומד ומתרגל שיטת עבודה אשר תאפשר לגוף שלו לשחרר אנרגיה כלואה, אט אט, ובאופן מבוקר. מדובר בחיזוק תהליכים טבעיים אשר מתרחשים לעתים בצורה ספונטנית.
תחילה, המטופל לומד להתמקד בתחושות גופניות נעימות אשר ממשאבות אותו (מלשון ״משאב״) וגורמות לו להרגיש יותר טוב, יותר מועצם.
בהמשך, הוא מתבקש להתמקד בתחושות שעולות ביחס לנושא עליו בחר לעבוד באותה פגישה. במיוחד, ישים לב למקומות בגוף בהם חש כיווץ כלשהו, למשל, תחושה של כבדות, מתח, כאב. העבודה תתבצע בצעדים קטנים ומדודים, תחושה אחר תחושה, תוך התבוננותם המשותפת של המטפל והמטופל בתגובות הפיזיות של המטופל ביחס לנושא עליו עובד. במקביל, נעשה נסיון לחבר תחושות גופניות אילו לערוצים נוספים של חוויה, כמו מחשבה או דמוי, רגש או התנהגות. לעתים, עצם ההתבוננות תספיק על מנת שהכיווץ יתפוגג.
במידה והכיווץ אינו נעלם, המטופל מתרגל למקד את הקשב שלו לסרוגין בתחושה של כיווץ ובתחושה של התרחבות (למשל, תחושה של קלילות, זרימה), וחוזר חלילה, במעין ״תנועת מטוטלת.״ חשוב לעבוד כל פעם על תחושה אחת, תוך כדי מעקב אחר תהליכים אפשריים של שיחרור או פורקן.
כאשר מתרחש השיחרור המיוחל ואין עוד תקיעות במערכת, הגוף/נפש זקוק לזמן להתארגנות מחודשת, תהליך אשר מתחיל בפגישה וממשיך גם לאחריה. לעתים המטופל ירגיש מאד עייף לאחר פגישת SE.
במהלך התהליך הטיפולי, אשר עשוי להיות ממושך (תלוי במטרות הטיפול), יתכן כי המטופל אף יגיע לתובנות כלשהן לגבי עצמו ועולמו, ולגבי תפקודו במהלך הארוע הטראומטי עליו עבד בטיפול.
חיזוק ההבנה בקרב המטופל על הקשר האיתן שקיים בין הארועים המאתגרים/טראומטים לבין התחושות הפיזיות והרגשות הנילווים, כמו גם עיבוד החוויה הטראומטית על ערוציו השונים באופן מדורג ועדין, מהקל אל הכבד, מסייעים לפתח ולחזק תהליכים של וויסות עצמי.
מטרה נוספת יכולה להיות הגדלת הסיבולת הרגשית ויכולת ההכלה של תחושות ורגשות קשים.