ג'ודית לואיס הרמן כותבת על תהליך ההחלמה כתהליך שמורכב משלושה חלקים:

• יצירת בטחון
• זכירה ואבלות
• קשר מחודש עם החיים הרגילים.

אבל, כפי שלואיס הרמן כותבת – תהליך הריפוי הוא תהליך פרוע ומורכב, ולכן הסתכלות על שלבי הריפוי היא בגדר איזשהי מפה שלא בהכרח מתקיימת במציאות בסדר הזה.

הפוסט הזה עוסק בשלב הראשון – יצירת הביטחון. תהליך החלמה הוא התקדמות סלילית, שיש בו תזוזה הדרגתית מתחושת סכנה לביטחון.

כדי לטפל נכון בתסמונת הטראומטית, האבחון צריך להיות מדוייק. המטפל צריך להכיר ולדעת היטב מה הן התגובות הפוסט טראומטיות. כאשר המטפל מסביר למטופל כי מה שהוא חווה זו תגובה נורמלית לטראומה, המטופל מבין מה עובר עליו, מה קורה איתו. ידע הוא כוח וידע מביא עימו רווחה. המטופל מבין שיש שפה לחוויה שלו, הוא לא לבד והוא לא מטורף. לצד זה יש הבנה כי הוא יכול להחלים.

לואיס הרמן מדגישה את החשיבות שיש בשיתוף המידע – המטפל אינו יודע-כל אלא איש מקצוע שמשתף את המטופל את המטופל בידע שלו.

המטרה הראשונית החשובה והקריטית היא השבת השליטה, כפי שלואיס הרמן כותבת: "הטראומה גוזלת מן הקורבן את הרגשת הכוח והשליטה; העיקרון המנחה של ההחלמה הוא השבת הכוח והשליטה לנפגע".

אני מוצאת את השלב הזה כשלב מאד מעניין, משום שהוא כביכול מניח לרגע לטיפול הנפשי המסורתי של שיחות – אל התבוננות בחיים של המטופל ובנסיון לתת לו שליטה על חייו – על שעות השינה שלו, על תזונה נכונה ומסודרת, התבוננות על ההתנהלות הכלכלית שלו. כלומר, כל עוד לא הושגה מידה סבירה של תחושת בטחון אצל המטופל, לא נכון ללכת לעבודה תרפויטית.

המטופל קודם כל צריך להרגיש בתוך גופו וזאת משיגים על ידי החזרה של הקצב הנכון של שינה, אכילה מסודרת, פעילות גופנית ולמידה כיצד להפחית או להרגיע תחושות של עירור יתר.

ביסוס השליטה שהתחיל בגוף, נע בהמשך כלפי חוץ אל שליטה בסביבה. מחפשים היכן המטופל יוכל לקבל תמיכה חברתית. זהו תהליך של גיוס בני אדם אוהבים ודואגים, ופיתוח תכנית הגנה לעתיד.

שלב זה יכול להיות ארוך וקשה, כאשר עובדים עם מטופלים שעברו טראומה חוזרת ומתמשכת, משום הסכנה של הרס או נזק עצמי ותלות פתולוגית במתעלל. המטפל צריך לעזור למטופל לבנות את פונקציית האני. כמובן שאז יש צורך בפסיכותרפיה (למרות הנאמר לעיל – ששלב זה הינו ביסוס בטחון ולא פסיכותרפיה).

נזק עצמי בא לידי ביטוי בדרכים שונות: נטיה כרונית להתאבדות, חבלות עצמיות, הפרעות אכילה, שימוש יתר בחומרים, נטילת סיכונים כפייתית, מעורבות ביחסים נצלניים או מסוכנים – התנהגויות אלה הן חוויות חוזרות, סמליות או ממשיות של ההתעללות הראשונית. לואיס הרמן כותבת: "הן מיועדות לווסת מצבים רגשיים קשים מנשוא, בהיעדר אסטרטגיות הסתגלותיות יותר של הרגעה עצמית". המטפל צריך ללמד את המטופל כיצד להרגיע את עצמו ולדאוג לעצמו.

זהו תהליך ארוך. אין ארוע דרמטי שיכול לציין את השלמת השלב הראשון. זהו מעבר הדרגתי. שלב זה מסתיים כאשר המטופל מרגיש שיש לו תחושה בסיסית של בטחון בחייו. הוא מגלה שהוא יכול לסמוך על עצמו ועל אחרים. הוא לא פגיע או בודד, אלא בעל בטחון ביכולת שלו להגן על עצמו, יודע לשלוט בסימפטומים שמפריעים לו ויודע למי לפנות כאשר הוא זקוק לתמיכה.

הפוסט הבא יסקור את השלב השני של ההחלמה.

ביביליוגרפיה:

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.