במאמר בו כתבתי על ביון, השוויתי בין ביון וגישת ההתמקדות, וטענתי כי ניתן להבין את ההתמקדות דרך המושגים המרתקים של ביון.

במאמר זה אני רוצה להשוות בין ויניקוט לגישת ההתמקדות.

ויניקוט, כמו ביון, טען שהפרשנות איננה הכלי הטיפולי העיקרי. ויניקוט כתב: "המטופל אינו נעזר אם האנליטיקאי אומר: "אימך לא היתה טובה-דיה"… אביך באמת פיתה אותך"… דודתך הפילה אותך". שינויים באנליזה מתרחשים כאשר הגורמים הטראומטיים נכנסים לחומר פסיכואנליטי על פי דרכו של המטופל עצמו, ובטווח האומניפוטנציה של המטופל" (ויניקוט, 2010, עמ' 181).

המשפט הזה מקסים בעיניי – כל מטופל יכול לעשות (להבין, להרגיש, לחוות, להשתנות) בטווח של היכולת שלו.

אצל ויניקוט הגורם הטיפולי הוא היכולת של המטופל לשחק (במובן הוויניקוטיאני) עם החוויה הסובייקטיבית שלו.

הטיפול כמשחק:

ויניקוט תפש את המשחק כאמצעי להשגת בריאות נפשית, ככלי העיקרי שבאמצעותו אדם יכול לממש את עצמו וכגרעין החיים האמיתיים. ויניקוט ראה במשחק אקט של יצירה, ובפסיכואנליזה הוא ראה את הצורה הגבוהה והמשוכללת ביותר של המשחק, כלומר הטיפול משול ליצירה. (פרוני, 2002, עמ' 85). ויניקוט טען כי המשחק הוא החשוב, הוא הדבר לכשעצמו, ולא כלי לעבודת הפסיכואנאליזה.

המשחק הוא יצירתי ביסודו – יש לציין כי ויניקוט לא מדבר על יצירתיות של מעשה אמנות אלא על קיום יצירתי בעולם. ויניקוט אומר כי ההתפסה (apperception) היצירתית היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. המשחק, לדעתו, מסייע לגילוי עצמי. רק במשחק אפשרית תקשורת. על יסוד משחק נבנה כל קיומו החוייתי של האדם. (ויניקוט, 2010, עמ' 66-89). פרוני מדגישה כי, "המשחק לפי ויניקוט הוא יותר מאשר שלב בהתפתחות הנורמלית של הפרט: הוא מאפיין את כלל ההתפתחות האנושית, ומתגלגל לדת, לאידיאולוגיה, ליכולת ליצור בתוך הקיים ומתוכו; הוא מתפתח לתרבות, שהיא מעין ואריאציה של המשחק". (פרוני, עמ' 85).

אני רואה את ההתמקדות כמשחק – המתמקד חייב להסכים כי זו טריטוריה שאין נוקשות, אין בה מישהו שיודע ומישהו שלא – הלך הרוח הוא של יצירתיות, של התנסות ושל מוכנות לראות מה יגיע, מה יקרה, זו סקרנות שלעתים יש בה גם התלהבות לראות מה יקרה עכשיו, כמו במשחק.

מרחב הביניים = תופעת המעבר:

חידוש נוסף של ויניקוט הוא המושג תופעות מעבר: המשחק שהמטופל משחק בחדר הטיפול אינו רק ביטוי של משהו פנימי, אך גם אינו קורה מחוץ לאדם, אלא באזור הביניים. שם, בין הפנים לחוץ, הוא יכול להמציא, לשחק, ליצור (ויניקוט, 2010, 35-56). ויניקוט אמר כי ישנם 3 מרחבים בחווית החיים של האדם – חווית המציאות החיצונית שהיא אובייקטיבית ומשותפת לכולם, חווית המציאות הפנימית שהיא בעיקר סובייקטיבית וחווית מציאות נוספת המשלבת את הפנים והחוץ. לחוויה זו ויניקוט קרה בשם מרחב הביניים, ושם האדם נמצא במהלך חייו – האדם איננו רק בעולם הפנימי ולא רק בעולם החיצוני, אלא במרחב שמחבר בין 2 העולמות. במרחב זה האדם / המטופל מממש את עצמיותו ואת היצירתיות שבו.

רחל צורן (ביבליותרפיסטית) מתייחסת אל תופעת המעבר או אובייקט המעבר של ויניקוט, וקוראת לזה "תחום הביניים של החוויה האמנותית". הטקסט הספרותי, או הקולנועי, הוא אחד מהביטויים של תופעת או אובייקט המעבר, והוא מכונה החלק, המקום או הקול השלישי. זה המקום לקשרי גומלין, מרחב חדש בין חוץ לפנים. מושג הקול השלישי מופיע בצורות שונות אצל כותבים שונים (אוגדן, ג'סיקה בנג'מין). צורן רואה את הטקסט הספרותי כ"מקום שלישי", מקום שמאפשר לתהליכים נפשיים לקרות. אני לוקחת את הדברים האלו אל ההתמקדות. כל מה שמגיע בסשן של התמקדות הינו מרחב הביניים שנוצר בין המתמקד לממקד.

אומניפוטצניה:

ויניקוט כותב כי התינוק אינו מכיר בעובדה שהעולם קיים, אלא חושב שהוא זה שבורא אותו (ויניקוט, 2010, עמ' 35-56). וויניקוט הניח כי לתינוק ישנה תחושה אומניפטנטית – התחושה הראשונית של התינוק הינה התחושה שהוא "מלך העולם", שהוא יוצר. התינוק במצב של אחדות אשליתית עם האם וזה נותן לו נותנת תחושה שהוא יוצר את הכל, את העולם. האדם שמשמר את התחושה הראשונית של יצירת עולם הוא אדם בריא שיכול ליצור. אני רואה את ההתמקדות כיצירה שיש בה בריאת עולם, ולכן, בעצם תהליך היצירה עצמו, לפי ויניקוט, מתרחש ריפוי.

המונח "החזקה":

עניינו של מונח זה ביכולתה של האם או ביכולתם של ההורים להתאים את עצמם ואת הטיפול שלהם לתהליכים ההתפתחותיים של התינוק. ויניקוט סבור שתינוק שגדל לילד חווה תהליך שבמסגרתו הוא עובר ממצב של תלות אבסולוטית באם למצב שבו הוא מצליח לפתח יותר עצמאות ולשלב שבו הוא עצמאי באופן יחסי. מבחינת ויניקוט אנחנו תמיד תלויים באובייקט שלנו, גם כשאנו מבוגרים. זה קשר שמזין אותנו וחשוב לנו. אדם אינו מתקיים בוואקום – גם כשנער או נערה עוזבים את הבית, הם נותרים תלויים בקשר זה במידה מסוימת.

לגבי ויניקוט, מרגע הלידה נוצרת יחידה של אם ותינוק (בשונה מקליין, שגרסה כי האם נפרדת מן התינוק; ובשונה מפרויד, שטען כי התינוק עסוק רק בהנאות שלו). בשלב הראשון של החיים התינוק אינו תופס את אמו כאדם, אובייקט בעולם, אלא רק דרך האופן שבו האם מתנהגת אתו. בתחילה התינוק מצוי במצב של אומניפוטנציה – הוא מרגיש שהשיג את החלב, ואינו מבין שאמו היא שהביאה אותו. התינוק מצוי באשליה שהוא יצר את העולם.

כאשר אם מטפלת בתינוק היא גם מחזיקה אותו פיזית – צריך לעטוף את התינוק כדי לתת לו תחושה שהוא כמו ברחם, שהוא מוחזק ועטוף. אמנם ההחזקה היא החזקה פיזית, אבל גם החזקה מנטלית טיפולית: להשכיב אותו לישון כשהוא עייף, לשחק אתו, לחשוב עליו, להרגיש אותו, להגיב אליו; ניהול צמוד ומותאם לצרכיו של התינוק. ההחזקה הזו נמשכת כל החיים, אלא שהטבע שלה או האיכויות שלה משתנים. האם צריכה תחילה להחזיק פיזית את הילד ולדאוג באופן מלא לכל צרכיו. בהמשך עליה לתסכל מעט את הילד כדי להכשיר אותו למצב של עצמאות באופן יחסי. בתחילת חייו, התינוק במצב נינוח כי הסביבה מחזיקה אותו, האם מחזיקה אותו ונותנת לו תחושה שהוא בורא הכול. כך נוצר ה"עצמי" הספונטני הראשוני שלו. לאט לאט היא עושה פחות עבור התינוק – כי זו ההתאמה שנכונה לו.

מהאשליה הזו של האומניפוטנציה חלה התפקחות ואז חל מעבר מתלות לעצמאות. כשהתינוק גדל נפתח מרחב, ובהדרגה הוא יכול להיות תלותי פחות והאם יכולה להיות פחות מכווננת אליו.

כשההחזקה טובה, האם טובה והיא משקיעה בקשר – נוצר ה"עצמי". אולם כאשר דברים אלה אינם קיימים – נוצר שבר. ויניקוט כינה זאת בשם "חודרנות" (Impigment). החודרנות מפריעה לתחושת הרצף של הקיום, יוצרת דיס-אוריינטציה; חסרה תחושה שזה אני שמתקיים משבוע לשבוע. חודרנות היא הזנחה כי אין בה חיבור לצורך של הילד; זה כישלון בהתאמה; זו תגובה שמפריעה להתהוות ההוויה של התינוק. היא מייצרת אצלו ייסורים וחרדות, פחד מריק, פחד ממוות, פחד מהכחדה, פחד להרגיש את הריק הפנימית.

לדברי ויניקוט, אם מחזיקה הופכת בהמשך לסביבה מחזיקה. כדי שאדם יצמיח את ה"אני" האותנטי שלו, עליו לחיות בסביבה מאפשרת.

אני חושבת שתהליך של התמקדות (לעומת סשן בודד) הינו תהליך של החזקה. בתהליך זה צומח האני האותנטי של המתמקד.

ההרשמה לקורס התמקדות (בסיס והסמכה) – קורס המצמיח את האני האותנטי, בורא מציאות ומגלה לנו את החיים כמשחק, במרכז הישראלי לרפואת גוף נפש – נפתחה.

ביביליוגרפיה:

ויניקוט, ד.ו. (2010). משחק ומציאות, תל אביב: הוצאת עם עובד.

פרוני, א. (2002). מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל-אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד.

צורן, ר. (2009). חותם האותיות, קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי, ירושלים: כרמל.