"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר: מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים, קרוב לודאי שהיינו בבעיה. אולם אלו לא הדברים החשובים, מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר, לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם. אז, כשאני יושב עם מישהו, אני לוקח את בעיותיי ורגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם. אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו. ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב. ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה. אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד. עלי להשלים עם כך. יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת. הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח. למדתי שזה בסדר, אני לא צריך להיות בטוח ועם נוכחות חזקה. אני פשוט צריך להיות נוכח. אין תנאים הקובעים איזה סוג בן אדם עלי להיות. כל שדרוש לתהליך הטיפול הגדול, לתהליך ההתפתחות הגדול, הוא אדם שיהיה נוכח, וכך, השתכנעתי בהדרגה, שאת זה, אפילו אני יכול להיות. אף שביני לביני יש לי ספקות, באיזשהו מובן אובייקטיבי אני יודע שאני אדם".
(מתוך: הצעדים הקטנים בתהליך הטיפול: כיצד הם קורים וכיצד לעזור להם לקרות, יוג'ין גנדלין)