ירדן כרם – התמקדות, הקומי, Somatic Experiencing

אנחנו מחליטים בשברירי שנייה אם לתקוף או לברוח או לקפוא.

אם הצלחנו להכות או לברוח  – יצאנו מהמצב הטראומטי, יצאנו מהסכנה ופרקנו את האנרגיה של הפחד שהיתה בגוף שלנו דרך הבריחה, הריצה או דרך זה שתקפנו.

אבל – מה קורה עם אנחנו לא מצליחים לעשות את הדברים?

מציעה לכם לראות את ההרצאות שלי ביוטיוב לגבי טיפול בטראומה - מצורפים של סרטונים שמראים קפיאה של בעלי חיים, ביניהם האופוסום, חיה קטנה, שקפאה אחרי ששועל תפס אותה, ושם אותה בצד, כדי לאכול אותה. האופוסום הבין שהוא בסכנה והתגובה שלו היתה קפיאה. מדוע?

כהאופוסום בחר בפריז משלוש סיבות:

  • גוויה פחות טעימה מבשר חי ולכן השועל יחפש אוכל אחר
  • השועל חושב שהאופוסום מת אז הוא עוזב אותו על מנת להביא בינתיים אוכל נוסף ואז האופוסום פשוט קם ובורח.
  • באם השועל כן יאכל את האופוסום – פחות יכאב לו או לא יכאב לו בכלל, בזכות הפריז. המוח מתנהג כאילו זה קורה למישהו אחר.

יש הצפה של כימיקלים במוח (בעיקר אנדורופינים), שגורמים לך לא להרגיש כאב. האנדורפין כנראה חזק יותר ממורפיום.

אצל בני האדם:

אנשים שעברו תאונות קשות, התפלאו לראות שבזמן התאונה לא כאב להם, הכאב הגיע כמה שעות אחרי כן.

הקפאון הוא תגובה הישרדותית כדי שפחות יכאב.

הקפאון מגן עלינו.

אבל – מה שמגן עלינו הופך אחרי שיצאנו מהמצב של הסכנה, לבעיה גדולה. הגוף שלנו שהיה מלא באנרגיה ברגעים של הסכנה, אנרגיה שרצתה שנילחם או ניברח, אבל לא יכולנו ולכן קפאנו – נתקעה בגוף שלנו.

יש אצלנו משקע נוראי של אנרגיה אדירה – קפואה. האנרגיה הזו עושה שמות במערכת הגוף נפש שלנו. התפקוד שלנו יהיה נמוך מאד, בוודאי נמוך יחסית לפוטנציאל שלנו.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן