ירדן כרם – התמקדות, הקומי, Somatic Experiencing

פילוסופיית המובלע

"I shall lay out some terms as if they came out of nowhere".[1]

כך נפתח Process Model, ספרו הפילוסופי המרכזי של ג'נדלין.

ג'נדלין טוען כי קיימת פעולת גומלין מתמדת בין בני האדם לעולם. לשיטתו, אי-אפשר לחקור את האדם במנותק מן העולם, מאחר שהגוף אינו יחידה בודדת ומנותקת; העולם הוא חלק מן הגוף (כפי שהאוויר הוא חלק מן הריאות אשר מכילות אותו). ג'נדלין מדגיש כי האמירה "לכל גוף חי יש אינטראקציה עם העולם" אינה מדויקת; לדידו, הגוף עצמו הוא האינטראקציה עם העולם.

הפילוסופיה של ג'נדלין עוסקת בממד החוויה כבעל קשר הדוק עם הגוף ועם הסביבה: אנו חיים דרך גופנו, החווה את עצמו ואת העולם. החוויה אינה "פנימית" או "חיצונית", אלא גופנית.

במאמרו "Filling in the Blanks" כותב דיוויד קולב (Kolb) כי החוויה הפנימית של האדם לא זכתה להתייחסות מספיקה בעולם הפילוסופיה של המאה העשרים. עד ג'נדלין, ההתייחסות למודעות הייתה דרך ניתוח של שתי תופעות:  איכויות שהאדם חווה (צבעים שהוא רואה, קולות שהוא שומע, כאבים) לצד אפיזודות פנימיות (מושגים, אמונות, תפיסות של מושגים). לדעתו של קולב, ההבחנה המסורתית בין גוף לנפש נראית ישנה ולא מתוחכמת בהשוואה לתאוריה של ג'נדלין.

לדברי קולב, הפילוסופיה של ג'נדלין, לגבי הגוף האנושי שמכיל בתוכו את סך כל החוויות שהאדם חווה ואת היותו קשור לעולם, המתייחסת לגוף כיחידה אחת המכילה הכול ומייתרת את הצורך לדבר על חלוקה לשתיים, היא רעיון מרתק. לדבריו, הרעיון כי בכל אקט בחיינו מונח באופן מובלע הצעד הבא הוא רעיון הנובע מתפיסת העולם של דארווין.[2]

גישתו של ג'נדלין היא מהפכנית בהיבט הרעיון כי בראש ובראשונה קיימת אינטראקציה, ורק ממנה ניתן לדבר על פרטים. כלומר, אין גוף, אלא ישנו גוף באינטראקציה עם העולם; למשל, הליכה איננה גופנית בלבד, משום שהיא מחייבת קרקע ללכת עליה.

להלן אתאר כמה מן המושגים הבסיסיים שביסוד הפילוסופיה של ג'נדלין.

[1]               Gendlin, 1997, p.1.

[2]               Levin, 1997, p.  71.

Process (תהליך)

בספרו A Process Model (מודל תהליכי) עוסק ג'נדלין בהרחבה במושג Process. הוא סבור כי התפיסה השלטת בעולם שבו אנו חיים היא מודל מערבי קלאסי שלפיו העולם בנוי מתבניות ברורות, יחידות (units), הנפרדות זו מזו ומשפיעות זו על זו; לדבריו, אנו מתקשים לחשוב בכל דרך אחרת – אם ניתקל בתופעה אשר אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה הלוגית, לרוב לא ננסה להבין אותה לעומק.

אולם ג'נדלין מזכיר כי על הבעייתיות שבמודל היחידות הצביע הפילוסוף היווני זֶנון כבר במאה החמישית לפנה"ס. לדעת ג'נדלין, הבעיה טמונה ביישום שגוי של מודל היחידות; אף על פי שאנו יכולים למדוד דברים באמצעות יחידות, אין זה אומר שהדברים בנויים מיחידות. אמנם היחידות הן דרך נוחה לחשב דברים, אך אין פשר הדבר שהן אמתיות או קיימות בעולם.

ג'נדלין מציע תפיסת עולם חדשה – אין יחידות נפרדות אלו מאלו אלא הכול קשור בהכול, והכול נמצא בתהליך. זהו מודל של אינטראקציה שמובילה לתהליך, שהגוף והסביבה תורמים לו את חלקם במידה שווה.[1] הכול חי, נושם, מתקדם וקשור זה בזה, כך ששינוי אצל האחד מוביל לשינוי גם אצל האחר.

[1]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 1.

Organism and Interaction (גוף ואינטראקציה)

המושג אינטראקציה, "פעולת גומלין תחילה", נמצא בלבה של הפילוסופיה של ג'נדלין – אמנם כל בן אנוש חווה חוויות שהן ייחודיות לו, אך בבסיסן קיימת פעולת גומלין שהחוויות מתקשרות עמה; החוויות אינן יכולות להתקיים בלי הרשת האנושית שלתוכה נולדו.[1]

גוף, אורגניזם, הוא פעולת גומלין סביבתית הנוצרת כל העת מחדש.[2] ג'נדלין כותב כי התפיסה המקובלת מניחה שיש פיצול בין האורגניזם לסביבתו – מה שקורה "בתוך" הגוף מתייחס למשהו שקורה "מחוץ" לגוף. תפיסה זו מניחה פיצול בין כאן לשם – אנחנו חשים "כאן" את מה שנמצא "שם". ההנחה הרגילה היא שהחלל בין "כאן" ל"שם", בין "פנים" ל"חוץ", כולל את כל מה שקיים, וכי "להתקיים" פירושו למלא חלק כלשהו מהחלל ה"חיצוני" הזה. אך אין הנחה הגורסת שדברים ממשיים מושפעים מעצם היותם נתפסים. הם מומשגים כמנותקים מעצם מהותם מתהליך חי – כדי להיות ממשיים אין עליהם אלא למלא את החלל של הפער התפיסתי.[3]

לטענתו של ג'נדלין, התפיסה של "כאן" ו"שם" אינה התפיסה האמתית של הגוף. זוהי "תפיסה" קוגניטיבית, שהיא תוצאה של פירוק וניתוח. לדעתו, המדע זקוק לפיצול התפיסתי ולמודל של יחידות משום שהכול, החל בגלגל וכלה במחשבים, מורכב מחלקים קבועים שאנחנו יוצרים ומשלבים יחד.[4] אבל, המודל של יחידות אינו המודל היחידי האפשרי. המודל התהליכי שמציג ג'נדלין מתאר מפגש ופעילות גומלין בין האורגניזם לסביבה. האורגניזם והסביבה מייצגים פעולת גומלין אחת באופן מהותי. [5] הטיעון העיקרי של ג'נדלין הוא שיחידות קבועות אינן חיות, אלא דברים שיוצרו לפי תפיסתנו.

ג'נדלין מציע לקבל את המודל שלו, אך לא לזנוח את המודל של יחידות, אלא לנוע הלוך וחזור בין שתי השיטות.[6] הוא מסביר כי המודל שהוא מציע אינו נכון בכל המובנים, אבל לטעמו המודל הזה מקדם אותנו בכיוון נכון יותר.

ג'נדלין מבחין בין שלושה סוגים שונים של יצירה: התעצבותו של הגוף, ההתנהגות שלנו ותבנות של מחוות, אמנות, שפה ותרבות. לדעת ג'נדלין, כל דבר מהדברים האלו הוא תהליך חי ויוצר. הוא סבור שיש להתייחס להתעצבות הגוף כאל תהליך של הגוף, שכן הגוף הוא פעולת גומלין סביבתית מלכתחילה. הגוף הופך זהה לסביבתו בתהליך אחד של היבנות-הגוף; תהליך זה של היבנות הגוף נמשך כל עוד החיים נמשכים וזו פעילות חיה.[7]

ג'נדלין מדגיש כי התנהגות אינה רק תנועה. תנועה היא שינוי עמדה, שינוי מיקום (ניידות); רצפי התנהגות, לעומת התנועה, משנים ותוחמים את הסביבה, ויוצרים את האובייקטים שאִתם אנחנו פועלים. במילה "אובייקטים" ג'נדלין מתכוון לחלקים מסוימים מתוך הסביבה, שהגוף מגיב להם בתהליכים מסוימים.

תבניות מקורן בצורה, בצליל ובתחושות שבגוף האנושי: מחוות, דיבור וכו'. ג'נדלין סבור כי אנו מחלקים ומעצבים את התבניות של הגוף האנושי מחדש כדי ליצור אובייקטים חדשים. אנו יוצרים כמות אדירה של תבניות חדשות, והתבניות הללו ממלאות את חלל ההתנהגות של העולם. ג'נדלין טוען כי כאשר אנחנו חשים את התבניות של הגוף האנושי, כל שאר הדברים קונים תבניות משלהם, כחתכים של התבניות שלנו: "התִבנוּת החשוב ביותר שלנו הוא לא ייצור של דברים אלא יצירת עולמנו, עולם המצבים האנושיים. מצבים מְקוּדָמים בעזרת מחוות גלויות לעין ותבניות של צליל. תבניות יוצרות מצבים, שהִנָּם האובייקטים העיקריים בחיינו"[8].

ג'נדלין מוסיף כי כדי להסביר את תפיסתו, שלפיה גופים מתעצבים מלכתחילה כפעולות גומלין סביבתיות, וכדי להסביר כיצד אובייקטים מסוגים שונים נוצרים בשלושת התהליכים, אנו זקוקים תחילה לשיטה חדשה של המשגה.[9]

[1]               Purton, p. 2.

[2]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 1.

[3]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 3.

[4]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 4.

[5]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 1.

[6]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 5.

[7]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 6.

[8] Gendlin, 2012, vol 1, p. 10

[9]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 6.

[1]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 1.

felt sense  (תחושה מורגשת, משמעות מורגשת, תחושה מורגשת בעלת משמעות)

ה- felt sense הוא מושג מרכזי וחשוב בפילוסופיה של ג'נדלין. ג'נדלין טוען כי לגבי כל עניין ועניין יש תחושת גוף מסוימת.[1] עניינו של מושג זה בתחושת גוף, אך לא סתם תחושה פיזית (כמו דגדוג) אלא תחושה פיזית של משמעות: "A body sense of meaning".[2]

A felt sense is the holistic, implicit bodily sense of a complex situation. A felt sense contains a maze of meanings, a whole texture of facets, a Persian rug of patterning – more than could be said or thought[3].

המושג felt sense הוא מושג מורכב, משום שהוא אינו ביטוי של רגשות במובן הרגיל, של תחושות גופניות או של מעקב אחר מחשבות, אלא תיאור של האופן שבו חווה אדם חוויה בגופו, האופן שבו הוא "מחזיק" את החוויה. ה-felt sense הוא במידה רבה התשובה לשאלה "איך הגוף שלי מרגיש כרגע", אבל הוא מורכב יותר. ג'נדלין כותב כי למרות המורכבות של ה-felt sense, הוא מוליך את האדם קדימה בכיוון אחד בלבד; כלומר, אדם ששם לב אל ה- felt sense שלו יודע מהו הצעד הבא הנכון עבורו.

ג'נדלין מציג שלוש דוגמאות לאנשים שהשתמשו ב-felt sense בעבודתם:

  • איזדורה דאנקן (Duncan) – ג'נדלין מציג את תיאוריה של הרקדנית דאנקן כיצד חשה בגופה את תנועות הריקוד; היא חיכתה, שמה לב לכל תחושה בגופה, עד שהגוף הנחה אותה מהו הצעד הנכון, התנועה הנכונה:

For hours I would stand quite still, my two hands folded between my breasts, covering the solar plexsus. My mother often became alarmed to see me remain for such long intervals quite motionless as if in a trance – but I was seeking and I finally discovered the central spring of all movement, the creator of motor power, the unity from which all diversities of movement are born.[4]

דאנקן מתארת תשומת לב עמוקה לגוף שלה וחקירה דרך תחושות הגוף. כאשר דאנקן שמה לב אל הגוף, היא התמקדה בשאלה של תנועה.  היא התשהתה ב-felt sense עד שהוא הוביל אותה להבנה שהיא מתארת – הבנת המשמעות של תנועה. זו אינה הבנה קוגניטיבית בלבד, אלא הבנה המשלבת  גוף וקוגניציה..

  • קונסטנטין סטניסלבסקי (Stanislavski) – ג'נדלין סבור כי הבמאי הרוסי סטניסלבסקי לא הציע לשחקנים לחוש את הרגש של הדמות שאותה הם אמורים לשחק, אלא את המורכבות של הסיטואציה עצמה, של המחזה כולו:

The simple, in order to become the most important and move itself forward, must contain in itself the entire gamut of complex life phenomena [...] Beside talent, an inner spiritual technique is necessary.[5]

לפי ג'נדלין, על האמן לפעול מתוך תשומת לב ייחודית, המופנית אל סיטואציית חיים על כל המורכבות שלה. זוהי תשומת לב של הגוף החי אל מה שסביבו ואל מה שבתוכו.

  • אלברט איינשטיין – ג'נדלין מזכיר כי איינשטיין סיפר שבמשך שנים רבות הייתה לו תחושה מקדימה לגבי התשובה בתורת היחסות. אינשטיין סיפר כי אותה תחושה הנחתה אותו. כלומר, הידע העצום שהיה לאינשטיין במתמטיקה ופיזיקה – לא היו מספיקים כדי להגיע לפתרון הבעיה; התשובה הגיעה מהגוף, מהענקת תשומת לב לפלט סנס[-[6].

ג'נדלין מתאר את ה-felt sense כתחושה שבתחילה קשה מאוד לשים אליה לב או להבחין בה, כיוון שהיא איננה בהירה או ברורה. לעתים התחושה הזו אינה נוחה או נעימה, משום שהיא מזמינה אותנו לחוות את מה שנמצא בקצה המחשבה שלנו, בקצה התפיסה שלנו, במקום או במצב שעדיין אינו יכול להתבטא במילים. felt sense אינו סתם רגש, תחושת גוף או מחשבה. זוהי תחושה בעלת משמעות עמוקה, אשר מתבהרת צעד אחר צעד בתהליך של הקשבה עמוקה לתחושה. לדבריו, באותה תחושה, שבתחילה קשה מאוד להבחין בה, יש משמעות.

ה-felt sense הוא תחושת גוף, שכאשר אנו שמים אליה לב היא מביאה עמה את הידע שיש לגוף על המצב. כלומר, כאשר אדם נוכח ושם לב ל-felt sense שלו, עם התחושה הפיזית מגיעים אליו ידע ומידע נוספים על "המצב" או על הסיטואציה שבהם הוא נמצא: מחשבות, תובנות, דימויים, רגשות, מאוויים, זיכרונות ועוד.

בהתאם למודל התהליכי שמציע ג'נדלין, ה-felt sense אינו דבר קיים אלא דבר שמתהווה (forms), שנוצר, שמגיע; הוא מכיל את העבר, חש את ההווה ופועל לקראת העתיד. אנו יוצרים מרחב שבו יש לגוף אפשרות לבטא את עצמו ולתת למה שיש צורך שיקרה – לקרות. תהליך זה דומה לתהליכים גופניים אחרים – שינה, רגשות, דמעות; כפי שאיננו יכולים לישון "בכוח" או "בהחלטה", אלא צריכים ליצור את המרחב הנכון כדי שהשינה תגיע, כך גם ה-felt sense – איננו יכולים להביא אותו בכוח או בהחלטה, אבל הוא יכול להגיע אם ניצור מקום עבורו. כאשר תחושת גוף זו זוכה לתשומת ליבנו היא מתפתחת: היא מציעה לנו דימויים, היא נושאת בתוכה רעיונות, זיכרונות ורגשות היא מסבירה לנו מה יש בעניין שבו אנו עסוקים.[7]

בכתביו, סימן ג'נדלין את ה-felt sense כך: ... זהו סמל לכל מה שלא נאמר עדיין ומחכה באופן מרומז בתוכנו, לפני שנולד במילים. אם כן, ה-felt sense הוא למעשה תפיסה חדשה של האופן שבו מתפתחת משמעות. משמעות מתפתחת כאשר אנו עוצרים לרגע, מחכים בסבלנות עד שנוצר קשר עם ה-felt sense ומאפשרים לו להיפתח; זהו תהליך שבו אנו בעיקר מאפשרים למשהו לקרות.[8]

למשל: אישה מספרת על מפגש שהיה אמש עם בן זוגה. היא יודעת שהיא מוטרדת מאז הפגישה אך אינה מבינה מדוע. היא משתהה בחוויה, שמה לב לגוף ומזהה תחושה של כאב בחזה. היא משתהה בתחושה זו. הכאב אומר[9] לה שהיא לא "הייתה שם" כאשר בעלה נפטר. היא לא מבינה מה זה אומר ומשתהה בתחושה. הכאב אומר לה שהיא כל כך פחדה שהכאב יבלע אותה ולכן היא לא רצתה לחוות אותו, גם במות הוריה. האישה ממשיכה להקשיב לכאב. הכאב אומר לה שהוא יודע כמה היא חוששת שהוא, הכאב, גדול מדי, ומוסיף ואומר שהוא לא גדול כפי שהיא חוששת. היא יכולה לחוות אותו. היא רואה את הכאב כדמות שחורה שיושבת על סלע. האישה אומרת שהיא תתחיל לעסוק באמנות, כדי למצוא אפיק שדרכו תוכל לבטא את הכאב[10]. היא מרגישה שהיא רוצה לדחוף ממנה את הכאב החוצה. היא ממשיכה לשים לב פנימה. היא שמה לב לפחד מאפשרות ש"יהיה מקום" בחיים. היא מספרת שהיא מעמיסה על עצמה מטלות ומחוייבויות כדי לא להשאיר מקום. היא משתהה בתחושה זו. דמעות עולות בעיניה. היא אומרת שנזקקה לחיבוק מחבר ושמה לב לקושי להודות בכך שזה מה שהיא צריכה. היא נושמת עמוק יותר. היא שמה לב שהגוף מביא אליה את המילה – רכות, והיא שמה לב לתחושה של אנרגיה נעימה ורכה בגוף כאשר היא אומרת מילה זו. היא משתהה בתחושה הרכה.

אם כן, ה-felt sense מכיל בתוכו את הידע לקראת הצעד הבא הנכון עבור האדם. בו נמצא הידע איך להמשיך הלאה, ולכן המפגש עמו חשוב בכל תהליך חיים שבו אנו מעוניינים בהתקדמות – כמו תהליך של טיפול נפשי, מחקר ותהליכים של יצירה ועשיית אמנות.[11]

ה-felt sense מקרב אותנו אל קצה המשמעות. כל תחושה שיש לנו, כל דבר שלמדנו, קראנו, ראינו, חווינו, טעמנו, הרגשנו, הופך לחלק מהידע המובלע הקיים בגוף. הידע הזה לרוב אינו נגיש לנו, משום שאיננו יודעים כיצד לשים לב אליו. ג'נדלין מסביר כי הידע העצום שיש לנו יכול להגיע למודעות שלנו, צעד אחד צעד, באמצעות הקשבה ל-felt sense. בהתחלה אנו חווים רק תחושה מעומעמת, קצה של משמעות, שיש בה רמז למשהו רחב יותר. דרך תהליך של הקשבה, ה-felt
sense ייפתח לפנינו ונוכל להרחיב את הידע שלנו.

[1]               Perl, 2004, p. 2.

[2]               Gendlin, 1996, p. 56, 63.

Gendlin, 1996, p.  12                 [3]

[4]               Duncan, 1927, p. 75.

[5]               Stanislavski, 1948, p. 474–475.

[6]               Gendlin, 1981, p. 225.

[7]               Perl, 2004, p. 4.

[8]               Perl, 2004, p. 2.

[9]               את המושג פלט סנס קשה מאד להסביר. כאשר אדם שם לב "פנימה", הוא חווה כי תחושות הגף מדברות עימו, אומרות לו, מזהירות אותו, מסיבות את תשומת ליבו אל דברים, מסבירות לו ועוד. זהו תהליך בו המודעות (ג'נדלין קורא לזה בשם "האני ללא תוכן") משוחחת עם חלקים באדם, כמו במקרה זה, עם החלק הכואב. הדוגמא הזו לקוחה מהקליניקה הפרטית שלי.

[10]             ההבנה כי עליה למצוא ביטוי לכאב דרך אמנות הינו "נשיאה קדימה".

[11]             Perl, 2004, p. 4.

Imply (מובלע)

אחד המושגים המרכזיים בתפיסתו של ג'נדלין הוא המושג imply – מונח, מובלע, מרומז. מושג זה מופיע בכל הקשר ותחום חיים שבו עוסק ג'נדלין, לרבות בתחום של תהליכי חשיבה ויצירה. פירושו של מושג זה הוא כי כל מאורע (interaction) הוא תהליך חי שבתוכו מונח, מרומז, מובלע הצעד הבא.

[1]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 1.

Explicating (אקספליקציה); Carrying forward (קידום, נשיאה קדימה)

האקספליקציה היא השינוי שעובר המובלע מהשלב שטרום המשגתו לשלב ההמשגה שלו.
ה-imply, מה שהגוף מניח (מה שמובלע או מרומז בתוכו) לעולם לא יהיה זהה למה שקורה מיד אחר כך. מה שהיה מובלע אינו זהה למפורש. על פי ג'נדלין, המובלע נישא קדימה על ידי האקספליקציה, אשר מובילה לשינוי.[1] לא כל אירוע מסתיים בשינוי; בהקשר זה, ההבחנה המשמעותית של ג'נדלין היא ההבחנה בין אירועים שנושאים את חיינו קדימה ובין אלה שלא.

לטעמי, מושג הנשיאה קדימה של ג'נדלין הוא גלגולה של תפיסתו התאורטית של רוג'רס כי האדם שואף להתקדם לקראת הישגים ויצירה. המונח "נשיאה קדימה" מכיל בתוכו את ההבנה כי בני האדם רוצים לנוע קדימה, ורוצים או אף צריכים להצליח. הנשיאה קדימה מעניקה לחיים מטרה, כיוון ומשמעות,[2] ויותר מזה – הנשיאה קדימה היא טבעו של האדם. ג'נדלין מזכיר את התפיסה האבולוציונית המניחה כי התפתחות נובעת ממוטציה; לטעמו, המודל שהוא מציע מגלם תפיסה חדשה – הגוף לומד את האירוע, ומתוך כל האפשרויות הקיימות שהוא מכיל הוא בוחר באפשרות אחת, האפשרות שתישא אותו קדימה.[3]

כדי לתאר את המעבר מן המובלע אל המפורש, השתמש ג'נדלין בכמה מושגים: Implying and Occuring; Evening; Crossing; Focaling.

Implying and Occuring (להניח ולהתגלם):

 "Each event is an occurring into an implying"[4] – כאמור, כל אירוע או אינטראקציה מרמזים בתוכם את הצעד הבא; הרעיון המרכזי הוא כי בתוך כל יצור חי מונח ומתגלם שינוי:

אני מציע לראות זאת כך: אורגניזם פעיל עושה פעולה שאני קורא לה "להניח". הוא מניח את הסביבה [...] להניח ולהתגלם – אלה הם שני תפקידים בעלי תלות הדדית, שיוצרים תהליך אחד.[5]

ג'נדלין אומר כי תהליך נוצר כאשר ההתגלמות משנה את ההנחה כך שהיא מניחה את ההתגלמות הבאה בתור, שתשנה אותה בתורהּ, כך שהיא תניח את ההתגלמויות הבאות שישנו אותה וכן הלאה.[6] בכל אינטראקציה טמונה הנחה לגבי הצעד הבא שלנו; אבל ההתגלמות משנה גם את המובלע, כי עתה, לאחר ההתגלמות, המובלע – כמו כל דבר אחר באדם ובעולם – הוא אחר לעומת מה שהיה.

כדי להבין דברים אלה ראוי לתאר את שלושת ההבדלים שקיימים, לטעמי, בין מושג ה"מובלע" של ג'נדלין לבין המושג הפרוידיני "הלא–מודע". אצל ג'נדלין המובלע הוא גופני, הוא נמצא בשינוי תמידי והוא מניע לתהליך. הלא-מודע הפרוידיאני אינו גופני והוא סטטי –  הוא אינו מניע את האדם ואינו יוצר תהליך.

כאשר ג'נדלין מדבר על ה-explicit, הוא מבקש להעמיד מונח המנוגד ל-implicit – המפורש לעומת המובלע. המושג "נשיאה קדימה" נועד להדגיש את המודל שעליו ג'נדלין דיבר – מודל תהליכי. המודל הזה מדבר על אקטיביות הקיימת בכל רגע בגוף האדם – אנו נישאים קדימה מדבר לדבר, וגוף האדם נע כל הזמן.

Evening (או Everything by everything):

המובלע מתעצב כדבר חי וטרי אשר מכיל בתוכו את כל האפשרויות לשינוי; המושג Evening הוא אוסף כל האפשרויות שמונחות באופן מובלע באירוע. למשל, כאשר אנו נשאלים לשלומנו, אנו יכולים לענות בהרבה צורות: "תודה", "תודה ומה שלומך", "בסדר גמור", "קצת מצונן", "נפלא", "כרגיל" וכדומה. מתוך הרבה מאוד אפשרויות, הגוף בוחר בדרך אחת.

Crossing:

כאמור, באופן מובלע יש הרבה מאוד אפשרויות להתגלמות. אנו יכולים לענות בהרבה צורות לשאלה מה שלומנו. אבל הגוף בוחר בסופו של דבר באפשרות אחת. הבחירה נעשית באמצעות Crossing – דרכו של הגוף לחשוב לתת צורה למה שקורה, להבין מה מבין האפשרויות רלוונטי ומה לא. Crossing קורה בלא-זמן ולרוב איננו מרגישים את הפעילות הזו, היא קורית מעצמה. אבל, בדיעבד, אדם שעוסק במילים (כמו משורר) יכול לתת דין וחשבון לעצמו מדוע נבחרה מילה מסוימת על פני אחרות. ישנה תחושה והבנה שנעשתה בחירה.

ה-crossing שוקל בזמן לא זמן את האינטראקציה שיש לנו עם העולם, עם השאלה מה שלומנו; הגוף סוקר מה אנו באמת מרגישים, אם אנחנו רוצים לומר את האמת על תחושתנו ברגע זה, מי האדם ששאל את השאלה, מה מערכת היחסים שלנו אתו, לאן נרצה שהתשובה שלנו תקדם אותנו ועוד. ישנן הרבה אפשרויות, הגוף סורק את כולן ובוחר בתשובה אחת, שהיא הרלוונטית ביותר או המדויקת ביותר בסיטואציה מסוימת, לאינטראקציה עם אדם מסוים: "שלומי מצוין, ומה שלומך?".

Focaling:

מושג זה מציין את התחושה של הדיוק – ישנן הרבה מאוד אפשרויות (evening), הגוף סורק את כולן ובוחר באחת; הבחירה באפשרות האחת היא ה-focaling.

Many "purposes" and many possible actions focaled into one. Only one action occurs next. Our concept of "focaling" develops from this relation of many into one.[7]

ג'נדלין מדגים מושג זה באמצעות תיאור פעולתו של צייר. במהלך עבודתו של צייר, אין סוף לצורות שהוא יכול לצייר. הצייר אינו יודע איך הציור ייראה בסוף העבודה, אך הוא חש "דרישה" לעוד משהו; לא רק הציור דורש זאת, אלא גם גופו של הצייר. כדי להמשיך בציור הצייר לא צריך לנסות את כל האפשרויות הקיימות ולמחוק אותן עד שיגיע לאפשרות הנכונה – הוא יודע מה לצייר דרך גופו: "The artist focals the right line".[8]

[1]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 5.

[2]               Rice, 2008, p. 28.

[3]               Gendlin, 1981, p. 82.

[4]               Rice, 2008, p. 20.

[5]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 6.

[6]               Gendlin, 2012, vol 1, p. 6.

[7]               Gendlin, 1981, p. 46–47.

[8]               Gendlin, 1981, p. 47 (ההדגשה במקור).

[Experiencing [1

מונח זה עניינו בחוויה שיש לנו בכל רגע נתון. בספרו Experiencing and the Creation of Meaning ג'נדלין מוכיח את מרכזיותה של החוויה בחיי בני האדם. הוא טוען כי לצד הממד הלוגי-הגיוני והממד המבצעי של הידע (dimension operational) יש ממד של תחושות שניתן להרגיש ולחוות באופן ישיר.[1]

ג'נדלין מסביר כי פילוסופים קודמים לו הכירו, כמובן, בנוכחותה של החוויה (וביצירת משמעות מתוכה), אבל הבינו את החוויה כסכמות לוגית

(logical schemes), שמארגנות את התפיסה התחושתית. הפילוסופים המודרניים, שכתבו על מקומה של החוויה בחיי אדם, התייחסו אל החוויה כאל משהו מעורפל שחשיבותו ניכרת רק בצמתים חשובים בחייו של אדם. לעומתם, ג'נדלין מתייחס אל החוויה כאל משהו שנמצא שם תמיד, מרגע לרגע, ושהוא בעל עוצמה. לדעתו, ישנו ממד של חוויה שקודם להיגיון, ויש לו תפקיד מרכזי מאוד לגבי עולם החשיבה, ההבנה וההתנהגות שלנו.[1] לממד  התחושות חשיבות מכרעת בכל התנהגות אנושית; משום כך ג'נדלין חוקר את הממד הזה.

אל ממד התחושות יש לפנות בצורה ישירה. ג'נדלין מבקש להעביר אותנו לממד שהוא טרום לוגיקה והמשגה, שכן אם נישאר רק בממד הלוגי לא נוכל להבין את משמעות החוויה. ג'נדלין סבור כי החוויה היא ממשית ומוחשית. החוויה היא מה שאנו מרגישים כאשר אנחנו אומרים: "אני מרגיש כך". לבני האדם ישנה יכולת להפנות מודעות אל אותו "כך וכך". אנו יכולים להפנות את תשומת לבנו לתחושה זו בכל רגע נתון.[2]. רייס,  תלמידו של ג'נדלין, כותב בספרו על ההתמקדות כי לחוות פירושו להיות באינטראקציה עם העולם:

"Experiencing is interacting […] we are constantly self locating and self registering our interacting with our physical environment".[1]

[1]               Rice, 2008, p.  20.

[1]               Gendlin, 1962, p. 1.

[2]               Rice, 2008, p.  20.

[1]               Gendlin, 1962, p. 1.

[1]               Gendlin, 1962, p. 1.

[2]               Gendlin, 1962, p. 1.

[3]               Rice, 2008, p.  20.

[4]               Rice, 2008, p.  20.

Felt meaning (משמעות מורגשת)

ג'נדלין מכנה את מושג החוויה בשם felt meaning. החוויה עצמה, ה-felt, נושאת בתוכה משמעות. התשובה לשאלה מה אובייקטיבי ומה סובייקטיבי במשמעות שאנו מייחסים לדברים אינה פשוטה; אולם עבור ג'נדלין אין תחושה שהיא רק "פנימית", רק "אובייקטיבית", אלא תמיד קיימת אינטראקציה בין סובייקטיבי לאובייקטיבי – גוף האדם תמיד מכיל בתוכו ידע על העולם. ג'נדלין אומר כי יש בגופנו הטבעה (imprint) של העולם – אנו מכירים את העולם דרך הגוף. ילד שנולד להורים שפוגעים בו יודע שהוא מקבל יחס לא טוב, גם אם איש לא אמר לו זאת וגם אם לא ראה יחס אחר אצל הורים לילדים אחרים. כלומר, בכל חוויה ישנה גם היכרות עמוקה עם העולם וידיעה גופנית של מושגי העולם. למשל, ילד יודע משהו על המושגים "אבא", "אימא", "חום", "ביטחון", "אהבה", והידיעה הזו מלווה אותו בכל רגע בחייו. הידיעות הללו, הנמצאות במובלע, הן תמיד חלק מהמשמעות שחווה האדם.

Symbol (סמל)

ג'נדלין מדגיש כי מצבי החיים והאירועים שבהם אנו נמצאים הם תמיד עדינים ומורכבים יותר משניתן לבטא במילים, אבל הרבה מחיינו נמצא במרחב הסמלי.[1]

symbol הוא מילה, התנהגות, תנועות הגוף (הרצוניות), דימוי ועוד. אולם ג'נדלין מעניק למונח symbol משמעות רחבה יותר מהמקובל – לפיו, גם עצם האקט של שימת לב אל החוויה הוא סמל. למעשה, הוא משתמש במונח זה עבור כל אקט אנושי.

ג'נדלין מניח כי תחילה אנו חווים משמעות דרך תחושה (feeling) או דרך תחושה נחווית (feeling sense).[2] משמעות נוצרת כאשר חוויה מקבלת אופי סמלי. הסמל מושפע מהחוויה אך גם משפיע עליה. את הרגע שבו המשמעות עדיין מובלעת, מונחת בגוף ללא סמל, ג'נדלין מכנה implicit. הסמלים מעלים את המשמעות אל מעל לפני השטח, והופכים אותה למפורשת, explicit.

לדבריו, אנו הופכים את הנרמז (implicit) למפורש (explicit) באמצעות דיבור, חשיבה, קריאה. כל סמל מפורש (explicit symbolizing) מניע את הנרמז קדימה. אך הנרמז תמיד כולל יותר ממה שנוכל להמשיג או להציג בסמל.

אם כן, לדידו של ג'נדלין חיי אדם הם יחסי גומלין בין החוויה העשירה, המלאה והמורכבת שנחווית ומתקיימת בתוך האירועים, לבין המושגים שבהם אנו משתמשים כדי לבטא מצבים אלה. זוהי אינטראקציה בין המידיות של מה שאנו חשים ומתנסים בו עכשיו, לבין הצורות או המושגים שבאמצעותם אנו מביעים את התחושות.[3]

רייס כותב כי אם אנחנו מקבלים את טענתו של ג'נדלין בעניין הסמל, היא מובילה אותנו לחשוב על משמעות כדבר המגיע עם התחושה והסמל שלצדה

[We feel meaning as an aspect of our ongoing implying and we make that feeling explicit by speaking or thinking".[4"

[1]               Gendlin, 1981, p. 122–126, 162–215.

[2]               Rice, 2008, p.  30.

[3]               Purton (PM), p. 4.

[4]               Rice, 2008, p.  30–31.

חוויה ויצירת משמעות

ג'נדלין עוסק במוטיב של יצירת משמעות. אנו לא ממציאים משמעות "סתם" והמשמעות אינה "מחכה שמישהו יגלה אותה". המשמעות של חיינו גם אינה מגיעה מתוך הגות. משמעות היא דבר אישי הנובע מן החוויות של הפרט. משמעות אינה משהו שניתן לקטלג אותו או להכניסו למבנה קבוע. לכל אדם מייחס משמעות משלו לכל מצב. המשמעות כוללת בתוכה את הסיבות לכך שמישהו אמר את מה שהוא אמר, לכך שאדם נהג באופן שנהג, לשאלה איך דברים נעשו, באיזה טון דברים נאמרו ועוד. המשמעות היא האופן שבו אנו חיים את חיינו. המשמעות מגיעה מן המובלע, והמובלע, כאמור מכיל בתוכו את כל ההתנסויות האישיות לצד ידיעה על העולם.

  ג'נדלין סבור כי תחושה שלא מקבלת סמל היא "עיוורת", במובן זה שאינה יודעת להסביר את עצמה, וכי סמל ללא תחושה הוא דבר ריק מתוכן, משום

שאת התוכן אנו מבינים רק דרך תחושות.[1]

בימינו, הסוגיה של אינטראקציה בין החוויה לסמל המייצג אותה היא בעיה מכריעה בפילוסופיה ובמדעי ההתנהגות. אנחנו מכירים בכך שלרגש ולתחושה יש השפעה על האינטלקט. ג'נדלין מצביע על כך שבכל תהליך קוגניטיבי תפקידה של החוויה רחב מאוד, מגוון והכרחי. מושגים אינם מתמצים בעניין הלוגי שבו הם עוסקים. חשיבה טומנת בחובה משמעויות רבות אשר נחוות בגוף; המשמעות הנחווית יכולה להוביל לרעיון, למחשבה חדשה או לשינוי בתפיסה הראשונית של המושג שממנו התחלנו. לפיכך, על החוויה להיות נוכחת בכל המשגה; זו אינה הטיה או סטייה שאינן לגיטימיות  אלא תפקוד שניתן ללמוד.

אם כן, משמעות היא תמיד אינטראקציה בין תחושות לבין דבר מה נוסף המשמש כסמל – אירוע, מילה, רעיון. אולם ג'נדלין מדגיש כי המשמעות כוללת תמיד כמה אלמנטים שאינם מפורשים, שעדיין לא קיבלו סמל. ה-felt meaning נמצא שם כל הזמן, גם אם החוויה עצמה לא הומשגה.

אנחנו ערים לממד של המשמעות הנחווית כאשר הסמלים לא מצליחים להעביר בצורה מדויקת את שאנו מתכוונים לומר. במצבים אלה ה-felt meaning מתגלה כממד שונה, עשיר יותר ומדויק יותר מאשר המשמעות שמגלמים הסמלים.

[1]               Gendlin, 1962, p .5.

Felt Shift (תפנית תחושתית)

לדברי ג'נדלין, אחרי שהאדם מבטא באמצעות סמל כלשהו (כמו מילים מתארות) את התחושה הגופנית בעלת המשמעות (ה-felt sense), אם הסמל נחווה כהולם את התחושה – האדם זוכר לרגיעה. התפנית התחושתית היא הקלה, המגיעה מהתחושה "שיש לנו את זה".[1]

 גם אם אדם אומר: "אני חש גלמודות", ומילה זו מתארת בדיוק את התחושה שהוא חש, גם אם היא אינה נמצאת במילון – תתרחש תפנית תחושתית.

[1]               Rogers, 1967, p. 112.

Expression (התבטאות)

ההבנה הרגילה של ביטוי היא ייצוג של רגשות או מחשבות לגבי אירוע כלשהו.

בעולם סמלי הסביבה היא הסיטואציה, והסיטואציה כוללת בתוכה אינטראקציה בין אנשים.[1] בחירת המילים, מבנה המשפט, טון הדיבור ועוד נקבעים לפי הסיטואציה שבה האדם מדבר.

לדעת רייס, כאשר אנחנו מדברים, אנחנו מניחים מראש מה יהיו תגובותיהם  של השומעים, ואנו מגיבים להן ומושפעים מהן[2]. רייס כותב כי ג'נדלין מכנה את ההתבטאות בשם "הכרה מחדש", (re-recognition)[3] – סדרה של תחושות גופניות אשר משתנות בהתאם לסיטואציה. במונחים של תהליך, כאשר אנו מבטאים את עצמנו בסיטואציה, אנו מדברים מתוך הנרמז ההולך ומתמשך שלנו של הסיטואציה. אנו מכירים מחדש במה שאמרנו ויוצרים מובלע חדש. במהלך השיחה אנו יוצרים סדרה של התהוויות (focal) – מילים וביטויים רלוונטים. אנו נעים קדימה דרך מה שאנו אומרים ודרך התגובה של האחרים אלינו.

המושג "התבטאות" מוביל אותנו אל עולם השירה. אמנם המשורר אינו מדבר, וכביכול כותב לעצמו, אך בכתיבתו טמונה באופן מרומז הידיעה ששיריו יגיעו לאחרים.

המשורר כותב עכשיו, בהווה. אך הפילוסופיה של המובלע אומרת כי ההווה מכיל בתוכו את שלושת הזמנים, העולם האין-סופי של מה שקרה והיה ונחווה. במה שנכתב ברגע הזה יש הליכה אל העתיד – אל השורה הבאה, אל הרגע שהטקסט יפורסם (או לא).

ג'נדלין מתייחס אל כתיבה כאל מאורע הנמצא בתוך סיטואציית חיים. גופו של המשורר נמצא באינטראקציה עם העולם, וכתיבת השירה היא תהליך חי שבכל רגע בו מרומז הצעד הבא. ג'נדלין צייד אותנו במושגים רלבנטיים לכתיבת שירה. הוא מדבר על הנחה והתגלמות: כל מקרה מניח בתוכו את הצעד הבא. אלו שני תפקידים בעלי תלות הדדית שיוצרים תהליך אחד. תהליך נוצר, שיר נוצר, כאשר התגלמות משנה את ההנחה – כך שהיא מניחה את ההתגלמות הבאה בתור, וכן הלאה.

As writers we let a half-formed "sense" of what we want to say pour out immediately into words on the page. Then, in revising and sharpening that, something further and better appears, which we – only now – realize is more exactly what we wanted to say all along. And as we revise and sharpen that, something more appears behind it and is really what we want to say.[4]

אחרי שהגוף סורק (crossing) את כל האפשרויות (evening), הוא יודע מהו הדבר המדויק (focal); כאשר הוא מבטא זאת (explicit), האקספליקציה נושאת את הגוף קדימה אל עבר הדבר הבא.

עתה יש לברר את תפיסתו של ג'נדלין לגבי השפה.

[1]               Gendlin. 1981, p. 30.

[2] Rice, 2008. P. 28-29

[3] Rice, 2008. P. 29

[4]               Gendlin, 1993, p. 1

סגירת תפריט
דילוג לתוכן