ירדן כרם – התמקדות, הקומי, Somatic Experiencing

Somatic Experiencing

"בעוד הטראומה עשויה להיות גיהינום עלי אדמות, טראומה שנפתרה היא מתנת האלים – מסע הרואי השייך לכל אחד מאיתנו"

פיטר לוין

את גישת החוויה הגופנית ( (somatic experiencing) פיתח פיטר לוין, אך היא נשענת על אותו מושג של ההתמקדות – הקשבה אל ה felt sense. פיטר לוין פיתח גישה זו על מנת לעבוד עם מצבים של טראומה. המטרה מאד ברורה – לרפא אנשים ממצבי טראומה. בהמשך, שמו לב כי עקרונות הגישה הזו מתאימים לכולם, זו שיטה מעולה לכל מצב של לחץ או מתח שיש לנו ממילא בבחיים.

מהי טראומה ?

טראומה הינה תגובה לאירוע קשה שקרה – Too much, too soon Too fast – אירוע שבו שגרת החיים הנורמלית הופסקה, בגלל מצב של סכנה או איום על החיים.

הטראומה נמצאת בגוף – היא אינה רק ארוע רגשי או מנטלי, אלא בעיקר ארוע גופני של מערכת העצבים.

פיטר לוין הינו הפסיכולוג או החוקר הראשון שהדגיש את המרכזיות של הגוף במצב הטראומטי. טראומה כמעט ואינה נמצאת ברגשות או במחשבות – היא נמצאת גם בהם, אך בעיקר בגוף. טראומה זו הצפה של מערכת העצבים. פיטר לוין אומר ששיטות הטיפול המקובלות משלמות את מס השפתיים בעניין מעורבות הגוף במצב הטראומטי, אך אינו משלבות אותו בטיפול.

המטרה של העבודה עם הגוף היא גישה זו היא לווסת את ההצפה.

פיטר לוין מציין את העובדה כי במוח האנושי יש שלוש מערכות בלתי נפרדות: מוח הזוחלים, האחראי על האינסטינקטים, מוח היונקים, האחראי על הרגשות והניאו קורטקס, האחראי על החשיבה והרציונל.

ניאו קורטקס=קליפת המוח, יש רק לבני אדם. החלק המוח שאחראי על חשיבה, חשיבה לוגית, שימוש בשפה וורבאלית, סדר, רצף.

מוח היונקים=המוח התיכון=רגשות.

גזע המוח=אינסטינקטים בסיסיים של הישרדדות, פיקוח על נשימה, דופק, טמפרטורה, רבייה.

במצב של טראומה הניאו קורטקס ומוח היונקים משתתקים ומפנים את הבמה למוח הזוחלים.

כלומר, טראומה היא ברובד של ההישרדות, ולכן, אי אפשר לטפל ברגשות ואי אפשר לטפל דרך מילים או חשיבה. הבסיס של טראומה זה חוויה של איום וסכנה לשלמות הגוף והנפש. ולכן מה שמגיב לזה זה מוח הזוחלים, בעיקר.

התגובה הראשונה למצב בו יש איום על חיינו הינו מאבק – FIGHT. באם אנו מזהים כי אין טעם למאבק (כי איננו יכולים להיאבק או כי נפסיד בו) אנו מנסים לברוח – FLIGHT. באם אין לאן לברוח, או ניסינו ולא הצלחנו – אנו בוחרים באפשרות השלישית – קפאון – FREEZE. ישנן סיבות רבות וטובות למצב של קפאון, אך לא נסקור אותן כאן. הקפאון, שהינה תגובה פיזיולוגית טובה למצב של סכנה, בו כבר אי אפשר לברוח או להילחם, הינו מצב בעייתי לאחר שמצב הסכנה חלף.

במצב של טראומה קיימים ארבעה רכיבים:

  • עירור יתר

  • התכווצות

  • התנתקות

  • קפיאה ואי תזוזה

ההבנה כי עלינו להגיב במהירות למצב של איום (=עירור יתר) מביאה את כל הגוף להתכווץ, כדי למקד את כל המאמצים, המודעות והאנרגיה אך ורק באיום ולא בדברים אחרים. זוהי ערנות היתר שמובילה לכיווץ. לוין מוסיף כי כאשר ההתכווצות לא מצליחה למקד בצורה מספקת את האנרגיה של האורגניזם כדי שיגן על עצמו – כלומר במצב שבו האדם מבין כי הוא לא יכול להגן על עצמו, מעוררת מערכת העצבים מנגנונים אחרים, כמו קפיאה והתנתקות. מטרת כולם לרסן את עירור היתר. מערכת העצבים מביאה את התגובות האלה על מנת לטפל במצב שבו עלינו להגן על עצמנו, אך איננו יכולים לעשות זאת.

לאחר שהאירוע הסתיים, הטראומה אינה נמצאת עוד באירוע עצמו, אלא בזירה אחרת לגמרי – בגוף. פיטר לוין זיהה כי חיות בטבע, שמצב של סכנת חיים הוא לחם חוקן, נוהגות אחרת מבני האדם – לאחר שהאירוע הסתיים, הן רועדות ובכך פורקות מן המערכת העצבית שלהן את המתח הרב שצברו בגופן.

לאחר שאירוע טראומטי הסתיים, אנו סוחבים עימנו בגופנו את האירוע כמעט ללא מוצא. באם הצלנו את עצמנו על ידי מאבק או בריחה, במאבק ובבריחה עצמה היתה פריקה של אנרגיה. אך אם קפאנו, אנו נשארים עם הקפיאה. האנרגיה העצומה שהתעוררה בגוף כאשר היינו במצב של סכנה, נשארת נעולה בגוף ומתבטאת בכיווץ שרירי ובסימנים שאנו קוראים להם סימני פוסט טראומה – הפרעות שינה, חרדות, פניקה, דפיקות לב מואצות, חוסר יכולת לחשוב בבהירות, מתח נפשי גבוה ועוד.

"סימפטומים טראומטיים אינם נגרמים על ידי האירוע "המעורר" עצמו. הם נובעים מהמשקע הקפוא של אנרגיה שלא התפוגגה ונפרקה; משקע זה נשאר לכוד במערכת העצבים שם הוא יכול לעשות שמות בגופנו וברוחנו. כשאיננו יכולים להשלים את תהליך הכניסה, השהייה והיציאה ממצב אי התזוזה או "הקפיאה" מתפתחים סימפטומים ארוכי טווח, מעוררי חרדה, מתישים ולעתים קרובות משונים של הפרעת עקה שלאחר טראומה".

(פיטר לוין, להעיר את הנמר, עמ' 35).

לוין כותב כי כאשר אנו לא מצליחים לשחרר את הכוחות העצומים שהגוף חווה בזמן הטראומה, אנו הופכים לקורבנות של טראומה: "טראומה מייצגת אינסטינקטים חייתיים שלא התפתחו בכיוון הנכון". (לוין, להעיר את הנמר, עמ' 47).

מהות העבודה עם נפגעי טראומה, היא ללמדם לשחרר את האנרגיה הרבה שעצורה בגופם. באם אנו לא מצליחים לשחרר את הכוחות העצומים שהגוף חווה בזמן הטראומה, אנו הופכים לקורבנות של טראומה. העבודה הינה ללכת אל הגוף, לזהות היכן עצורה בו האנרגיה הרבה שהתעוררה בזמן האירוע, ולפרוק אנרגיה זו. בסשן כזה מלמדים את המטופלים לשים לב לגוף – מה יש בגוף, עכשיו, בזמן הווה.

עבודה עם טראומה דרך הקשבה ל felt sense:

"ריפוי הטראומה דורש חוויה ישירה של האורגניזם החי, החש והיודע". (פיטר לוין).

כדי להיות בהקשבה עמוקה ומלאה לגוף, לוין מציע מודל של עבודה עם הקשבה ל felt sense. לוין כותב כי: "הכלי שבאמצעותו אנו חווים את עצמנו כאורגניזם הינו חוש החישה. חוש החישה הוא אמצעי שדרכו אנו חווים את מלוא התחושות והידע על אודותינו".

כלומר, לוין מבין כי יש צורך ללכת אל הגוף, והוא מגייס לעבודה את ההקשבה לfelt sense. המודעות אל ה felt sense הינה מודעות אל הגוף "ההוליסטי" – אל האורגניזם כולו, על כל רמותיו ורבדיו. כאשר מקשיבים אל ה felt sense, הגוף נפתח ומתעורר אל הבנה וידיעה שקימת בו, אך לא היתה נגישה לפני הפנית תשומת הלב felt sense.

הגישה מניחה כי כאשר קורה אירוע טראומטי והאדם בוחר באפשרות של קפיאה (לאחר ששתי האפשרויות האחרות לא היו אפשריות), נוצרות שתי מערבולות של אנרגיה בגוף. למערבולת אחת, נקרא בשם מערבולת הטראומה, והיא הכוח שמושך אותנו שוב ושוב אל הטראומה עצמה – זו אנרגיה שלא רוצה להרפות או לעזוב את התגובה הגופנית שנוצרה עם הטראומה. למשל, אנרגיה זו לא תשחרר שריר שהתכווץ בזמן האירוע.

ברם, בו זמנית, נוצרה גם מערבולת הריפוי. בשם מערבולת הריפוי נקרא לכל הכוחות שיש באדם, כוחות אשר רוצים להביא לריפויו. כלומר, נוצרת מערבולת נוספת ליד ובכיוון ההפוך.

המערבולת הזו מחזירה אנרגיה. זו המערבולת המרפאת.

מה שמחזק ובונה את מערבולת ההחלמה=משאבים.

אדם שעבר טראומה, נושא, אם כן, בגופו שתי מערבולות, או שני כוחות מנוגדים – הכוח שרוצה להבריא, להפסיק את הביטויים הטראומטיים בחייו, והכוח שרוצה שהביטוי הטראומטי לא ייפסק לעולם.

טיפול ב .S.E מזמין את המטופל לזהות את שתי המערבולות בגופו, ולהפנות את תשומת ליבו ממערבולת אחת אל השניה. הפנית תשומת לב נעשית כמו מטוטלת – רגע קצר שוהים במערבולת הטראומה, עוברים לרגע קצר אל מערבולת הריפוי, שוב אל מערבולת הטראומה, חוזרים אל מערבולת הריפוי וחוזר חלילה.

כאשר קורית אותה הפנית תשומת לב ממערבולת אחת אל השניה וחוזר חלילה, האנרגיה הצבורה במערבולת הטראומה מתחילה להשתחרר.

במילים אחרות: מתקרבים לאט לאט למערבולת, ואז עושים סיבוב בפריפריה ושוב חוזרים למשאב. העבודה הזו מביאה לפריקה – DISCHARGE. ואז נעשה סיבוב נוסף – קצת יותר פנימה, בתוך הטראומה ושוב חזרה למשאב.

המטרה הינה שתהיה פריקה של האנרגיה שהיתה אצורה במערבולת הטראומה ושיווצר תמהיל, משהו חדש.

הביטויים הפיזיים של פריקת אנרגיה טראומטית הינם: רעידות, פיהוקים, דמעות, נשימה עמוקה, גל חום בגוף שמפשט, רעשים בבטן ועוד.

יש לציין כי סשן מתחיל תמיד עם מערבולת הריפוי. לעולם לא ניגש לטראומה, כאשר לאדם אין מספיק כוחות לשם כך. אחרת, אנו עלולים ליצור מצב של רה-טראומטיזציה, במקום פריקת אנרגיה.

סיבה נוספת היא, שאם נגדיל ונחזק את המשאבים של האדם – אנו מחזקים את המערבולת של הריפוי, ולכן כבר, רק הכלי הזה – זיהוי מה הם המשאבים האישיים של המטופל, התחלנו תהליך של ריפוי.

אנו מתייחסים למקומות בהם יש תחושות נעימות (זרימה, מקום פתוח, מקום משוחרר/נושם/חי- או כל תיאור אחר) כמקום שמייצג משאב. מקומות בהם אינה תחושה נוחה מבטאים מקומות בהם נמצאת מערבולת הטראומה.

ריפוי טראומה בשיטת החוויה הסומטית מבוסס על עקרון הקוטביות, לפיו דברים רבים בחיים שלנו מופיעים בזוגות של הפכים. הגישה מסתמכת על הקטביות של ההתכווצות וההתפשטות. מקצב החיים הטבעי של גופנו מצביע על כך שבעקבות התכווצות מופיעה התרחבות. אם נמקד את תשומת הלב שלנו בהתכווצות, תתעורר באופן טבעי התרחבות, וזו תוביל אותנו למערבולת ההחלמה.

טראומה גורמת לנו באופן טבעי להתכווץ ולהפוף למטרה הזעירה והדחוסה ביותר, בנסיוננו להישאר בטוחים. אם ההתכווצות לא משתחררת, אנחנו מאבדים יכולת טבעית שמולדת בנו – פתיחה, התרחבות וזרימה שבאים אחרי כיווץ. זה אומר שהמציאות שלנו מצטמצמת וההתנהגות שלנו מבוססת על פחד.

בריפוי הטראומה המטרה שלנו היא לחלץ את מערכת העצבים שלנו מהתקיעות, כך שתוכל לחוות מחדש את ההתרחבות. אנו עושים את זה בהסתמך על עקרון הקוטביות.

לעתים – רק עצם הפנית תשומת הלב אל מקום שמרגיש אינו נוח, יחד עם הקשבה לfelt sense שנוצר במקום הזה – המקום מתחיל להשתחרר, כלומר, האנרגיה הטראומטית שכלואה שם מתחילה להיפרד מן הגוף.

באם לא נוצרה פריקה של אנרגיה, נבקש מהמטופל להחזיר את תשומת הלב שלו אל מערבולת הריפוי, ולאחר שהייה של כמה זמן שם, לחזור ולשים לב אל מערבולת הטראומה. לרוב, מטוטלת זו של תשומת לב, מביאה לפריקה של אנרגיה. הפנדולציה הזו מביאה לפורקן של המתח שהיה צבור בגוף והיא המאפיין העיקרי של שיטת .S.E

דילוג לתוכן