וג'י'ן ט. גנדלין

Eugene T. Gendlin

חלק ראשון

אורגניזם הוא פעולת גומלין סביבתית הנוצרת כל העת מחדש. הוא אינו פועל יוצא של העבר, אבל הוא מביא אותו בחשבון. נוכל להראות שההיווצרות-מחדש היא דיוק מסוג מסוים. אנחנו מכנים זאת "דיוק מרומז".

מה שהאורגניזם מביא איתו אל תוך פעולת הגומלין בהווה נקרא "רקע", אף על פי שבעבר היה מקובל לראות את הרקע כדבר סטאטי, ולא כחלק מתהליך ההיווצרות-מחדש.

מוסכם על הכול שהרקע הוא "מרומז", אך מה פירושו של "מרומז" – דבר זה נשאר לוט בערפל. לעתים קרובות נטען שפירושו הוא "ללא הכרה", אך כמובן אין הכוונה לחוסר הכרה מן הסוג שנגרם אחרי שמנחיתים למישהו מכה על הראש. ואולם, אם נתייחס לרקע המרומז כאל חלק מהתהליך בהווה, לא מן הנמנע שיתברר אופן פעולתו בתהליך הזה. ברצוני להראות איך בדיוק דבר-מה מרומז פועל, וכן שהוא פועל במדויק, יתר על כן – איך בדיוק ההיווצרות-מחדש מביאה בחשבון את העבר.

ישנם שני סוגים של דיוק, לוגי (מבוסס על ההיגיון) ומרומז. הם קשורים ביניהם מעצם מהותם ואפשר להבינם מתוך יחסם ההדדי. אפשר לראות את הקשר המהותי הזה בדרך שבה האורגניזם המביא בחשבון את עברו יוצר היגיון חדש. האורגניזם המביא בחשבון את עברו הנו תהליך של היווצרות-מחדש; תהליך ההיווצרות-מחדש הוא הוא הדיוק המרומז.

דיוק מרומז אינו נוגד את ההיגיון. הוא יוצר דיוק לוגי (המבוסס על ההיגיון). דיוק לוגי תלוי ביחידות מוגדרות – אובייקטים – שמתקיימים ביניהם יחסים כבולים, כמו במתמטיקה. בניגוד לכך, הדיוק המרומז פועל לא כיחידות ואף לא כשלם, אלא כתהליך, שהגוף והסביבה תורמים לו במידה שווה את חלקם. התהליך הזה יוצר וחוזר ויוצר את האובייקטים שברקע ואת היחסים ביניהם, כולל יחידות לוגיות מדעיות. אנחנו יכולים לנוע בין שני סוגי הדיוק בלי לערער את מדע היחידות הלוגיות, אך להתייחס גם לתהליך הרחב יותר של יצירת יחידות כאלה.

יש צורך במודל חלופי כדי לשנות הנחות מסוימות שעבר זמנן. ראשיתו של המודל הישן ב"תפישה" המתרחשת "כאן" ומתייחסת ל"שם", משהו שהוא, לפי התפישה המקובלת, "בתוך" הגוף ומתייחס למשהו "מחוצה לו". תפישה גורמת לנו להניח את קיומו של פיצול בין האורגניזם לסביבתו. אך האורגניזם והסביבה מייצגים פעולת גומלין אחת באופן מהותי, החל באורגניזמים פרימיטיביים עוד לפני התפתחות התפישה. החלופה שאני מציע היא מודל של תהליך.

פיתחתי והצגתי את המודל הזה בפרוטרוט בחיבור אחר; אעשה בו שימוש כאן כדי לדון בשלוש שאלות בפילוסופיה של ימינו המתייחסות לנוירולוגיה.

ברצוני להודות למרי הנדריקס, לקי נלסון, לרוב פארקר ולזדרווקו רדמן על העיון המעמיק במאמרי ועל הערותיהם המועילות מאוד.

שלוש שאלות שעל הפרק:

שאלה 1: מהי הסביבה של האורגניזם הפעיל?

נראה כי האורגניזם ניצב מול סביבה זרה לו. הדברים שאינו יכול להתמודד איתם עלולים לפגוע בו. ועם זאת, הוא מגיב בצורה הולמת מאוד על מגוון רב של דברים. השאלה, כפי שנוהגים לנסחהּ, היא: כיצד האורגניזם "ממיין ומפרש" את מה שרלוונטי לו.[1] השאלה הזאת מתייחסת ללא רק לבני המין האנושי, אלא גם לבעלי חיים, לעצים ולאורגניזמים חד-תאיים.

מִיוּן ופרשנות לא יהיו נחוצים, אילו במילה "סביבה" היתה כוונתנו לסביבתו המורגלת של האורגניזם, שהוא משתמש בה באופן פעיל בתהליך היצירה. לאחרונה טוענים מחברים אחדים שהאורגניזם והסביבה מחוללים זה את זה באופן הדדי (Gallagher, 2007). נחוצות לנו הבחנות, כדי שנוכל להשתמש במילה "סביבה" בכמה דרכים.

לאחרונה נטען שהאורגניזם "לוקח חלק פעיל בעיצובו". לדעתי, יש בתפישה הזאת משום התקדמות עצומה. עם זאת, נוכל לשאול: מהו בדיוק תפקידו הפעיל של האורגניזם ביחס לסביבתו-שלו? כיצד הם קשורים מראשיתם, ומדוע הם נראים כשני דברים נפרדים?

שאלה 2: הטענה היא שהרקע הוא "מרומז". כיצד דבר-מה מרומז פועל?

כדי להסביר כיצד האורגניזם "קורא" את הסביבה, מחברים אחדים פונים לעזרת ה"רקע", אך הרקע מורכב מישויות שאינן באמת גלויות לעין. התנסויות מן העבר ממלאות תפקיד כלשהו, אך אינן חוזרות על עצמן. הרקע כולל מספר עצום של התנסויות ופריטי ידע, הרבה יותר ממה שאפילו אפשר לִמְנוֹת. כיצד האורגניזם מביא אותם בחשבון, בלי לסרוק את כולם בכל פעם מחדש?

הרקע עשוי להיראות כמיזוג "הוליסטי", ללא הבחנות, כביכול. אך אנו מוצאים שהתהליך שהאורגניזם מצוי בו לעולם מתעקש להיות מדויק: רק המורכבות המסוימת הזאת, לא אחרת. הוא פועל לא כהתרחשויות נפרדות ולא כשלמוּת אחת ממוזגת.

הטענה היא שהרקע פועל "בצורה מרומזת". עלינו לפענח מה זה אומר. איך דבר-מה פועל, אם הוא פועל בצורה מרומזת?

פולני (Polanyi, 1958) טען שדבר-מה שאינו מפורש (המרומז) כמוהו כמיומנות כלשהי, זה כמו לדעת איך לרכוב על אופניים. זה כמו "לדעת איך" עושים משהו, לא כמו "לדעת ש" הדבר הוא כך וכך. מכיוון שאיננו סורקים את התוכן ה"פנימי" שלנו בכל פעם מחדש, מחברים אחדים (Rowlands, 2007; Clark, 2010) טוענים שרק מה שהוא "חיצוני" ממלא תפקיד בפעולה. אני סבור שמחברים אלה התכוונו לכך שיֵדע מכל סוג אכן ממלא תפקיד, אך דומה לזה של המיומנות, כלומר, מרומז. אך האם נוכל לפענח איך משהו פועל בצורה מרומזת?

שאלה 3: כיצד ייתכן שיהיו לגוף תבניות תרבותיות?

לאחרונה מחברים רבים מציגים את פעולות הגומלין בין בני האדם כמקור הידע והרגשות שלנו (לדוגמה, Gallagher, Margolis ו-Stuart, בכרך זה). אני סבור שזוהי התקדמות גדולה נוספת. אך אם מייחסים את פעולות הגומלין שלנו ל"תרבות", עלול להיווצר הרושם שאנחנו מתוכנתים מבחינה תרבותית, כי אנו נולדים לתוך עולם של שפה, אמנות ויחסים אנושיים. ייתכן שהתרבות תצטייר כדבר-מה שנכפה על גופם של בני אדם.[2] אבל נוכל לשאול: כיצד ייתכן שלגוף יהיו תבניות תרבותיות כדוגמת דיבור ואמנות, וכיצד הוא מסוגל לפעול במצבים שונים? אם נוכל להסביר זאת, נוכל להסביר איך נוצרה התרבות ואיך היא נוצרת כעת מחדש ומתפתחת עוד ועוד.

אי-אפשר לענות על השאלות האלה במושגים הנוכחיים, שהם חלק בלתי נפרד מהשיטה המושתתת על הנחה כי הגוף נבדל מהסביבה.

מה מקור הפיצול בין הגוף לסביבה; הפיצול התפישתי

השיטה הקונספטואלית הבסיסית כיום גורמת לנו להניח, שהקיים הוא תמיד משהו שיכול להיות מוצג לפנינו. על כן ישנם תמיד שניים: הקיים ואנחנו, אלה שהוא מוצג לפניהם. לפי ההנחה המקובלת, מגע עם כל דבר ממשי מתאפשר על ידי תפישה. מניחים שהתפישה (או אפילו במובן צר יותר, החישה) היא ההתחלה.

תפישה מניחה פיצול בין כאן לשם. אנחנו חשים כאן את מה שנמצא שם. תפישה מניחה פנים וחוץ; אנחנו חשים כאן, בגופנו, את מה שקיים שם, בחוץ, "חיצוני" לנו.

אני מכנה זאת "פיצול תפישתי". ה"כאן ושם" יוצר פער, את החלל בין כאן לשם. החלל הזה כולל, כך מניחים, את כל מה שקיים. "להתקיים" פירושו למלא חלק כלשהו מהחלל ה"חיצוני" הזה.

ההשערה היא שרק מה שנמצא "שם בחוץ" קיים. מניחים שהקיים מנותק מכל התהליכים החיים האחרים, כי תפישה היא תהליך התחלתי בסיסי. אך אין הנחה הגורסת שדברים ממשיים מושפעים מעצם היותם נתפשים. הם מומשגים כמנותקים מעצם מהותם מתהליך חי. כדי להיות ממשיים אינם צריכים אלא למלא את החלל של הפער התפישתי.

לדוגמה, אנחנו נוטים להמשיג אפילו אורגניזמים חד-תאיים כאילו היו בעלי תפישה, מפני שהם עשויים להיות מצוידים ב"גלאי", איבר שתפקידו המיוחד הוא לספק להם משהו המצביע על משהו בסביבתם. אף על פי שאומרים שלאורגניזמים חד-תאיים אין תפישה, נהוג לראות את היחס בינם לבין הסביבה כזהה לתפישה בכל מובן.[3]

הפיצול התפישתי מביא להבחנה בין הגוף לסביבה, הגוף שכאן בודק וחוקר את הסביבה הקרובה ששם.

אינני אומר שאנשים מאמינים במה שהצגתי זה עתה. אני מתחקה אחר מערכת ההנחות הבסיסית. כפי שאני קובע חד וחלק, סביר להניח שאינכם מאמינים ומעולם לא האמנתם בה. בני אדם מנסים להשתחרר מהשיטה הזאת זה זמן רב. Gallagher ו-Stuart (בכרך זה) משקיעים בכך עבודה לאחרונה.

לדוגמה, איש אינו טוען שהאורגניזמים שאין להם תפישה מנותקים מסביבתם. אך הקשר בינם לבין הסביבה מומשג כאילו היה תפישה. אנחנו זקוקים למושגים אחרים לסימון דרך בסיסית יותר שבה הגופים מתעצבים מלכתחילה כפעולות גומלין סביבתיות.

אני מבקש מקוראיי לא רק להסכים שהגוף והסביבה "איכשהו" אינם מפוצלים, אלא לשים לב שאיננו יכולים לומר באיזה אופן הם קשורים בקשר הדוק יותר, מפני שמושגינו מושתתים על ההנחה כי אלה הם שני דברים בחלל שָׁם בחוץ.

אראה בהמשך שה"תפישה" של כאן-ושם אינה התפישה האמיתית של הגוף. זוהי "תפישה" קוגניטיבית, שהיא תוצאה של פירוק וניתוח. התפישה בצורתה המקורית אינה סתם מרחפת לה כמו תמונה בחלל. היא מתפתחת כחלק מרצף התנהגותי. אין להתייחס אליה כאל תמונה של כאן-ושם המולידה את הפער בין הגוף לסביבה ואת הישויות למילוי החלל במדע שלנו.

אך בטרם נמעיט בערכו של המודל הנוכחי ולוּ לרגע קל, הבה נבהיר מדוע נחוץ למדע הפיצול התפישתי הזה והדברים האלה, אשר נועדו למלא את החלל. אנחנו יוצרים דברים וחלקים קבועים. אני קורא להם "יחידות" (אני מכנה זאת "מודל של יחידה"). הכול, החל בגלגל וכלה במחשבים, מורכב מחלקים קבועים שאנחנו יוצרים ומשלבים יחד. שבעה מיליארדים מבני מיננו לא היו יכולים לחיות על האדמה הזאת ללא טכנולוגיה, אז בואו לא נעמיד פנים שאנחנו יכולים להשמיץ את המדע, את הפיצולים התפישתיים ואת היחידות שלו. הם נחוצים לנו ולוּ כדי לחקור ולרפא יצורים חיים. המשמעות הראשונה של המילה "סביבה" שבהגדרתי היא הסביבה שהמדע מציג. אני מכנה זאת "סביבה מס' 1". אנחנו נשמור אותה בזיכרון כמובן, ונמשיך לפתח את המושג.

איך נוכל להשתחרר מהנחות של פיצול תפישתי

הברירה שבידינו היא להתייחס לא רק לסביבה המדעית. יחידות קבועות אינן חיות. הִנָּן דברים שיוצרו. ואולם, אנחנו יכולים לחקור גם יצורים חיים בעזרת שיטה קונספטואלית שונה, שלא עוצבה בהסתמך על עצמים דוממים. שיטה שנייה כזאת מתפתחת כעת. אנחנו יכולים לנוע בין שתי השיטות, הלוך וחזור.

זה זמן רב מבקשים בני האדם להתגבר על הפיצול שבין הגוף לסביבה, אבל לא היה להם מודל חלופי. כדי להשתחרר ממודל של יחידה (ובה-בעת להישאר בתוכו, כמובן), אנחנו זקוקים למודל קונספטואלי שונה. גם אם המודל שאני מציע אינו נכון בכל המובנים, סבורני שהוא מקדם אותנו בכיוון הנכון.

אל לנו להגביל את עצמנו לדברים שכבר יוּצרו. אנחנו רשאים גם לשאול שאלות על התהליכים שיוצרים אותם. אנחנו יכולים להמשיג אותם כתהליכים של יצירה.

יש להבחין בין שלושה תהליכי יצירה שונים. אם איננו מבחינים ביניהם, אז ההנחה היא שדי באחד מהם בלבד כדי להסביר את כל השאר. שלושת התהליכים הם: ראשית, התעצבותו של גוף חי וממשי; שנית, ההתנהגות שלו; ושלישית, תִבנוּת של מחוות, אמנות, שפה ותרבות. כל אחד מכיר את שלושת התהליכים האלה, אך אני מציע שנתייחס אליהם כאל חיים ויצרניים. אז נוכל לשאול איך הם יוצרים את העצמים הסביבתיים כאובייקטים של האורגניזמים. בכוחם של תהליכים אלה, אם ייחשבו לחיים ויוצרים, לספק מענה לשאלות רבות, מפני שהם אמנם יוצרים את האובייקטים שלנו. הרשו לי להסביר למה אני מתכוון בכך שאני רואה אותם כתהליכים חיים:

התעצבותו של גוף ממשי היא פעילות חיה. הגוף אינו רק מושא לניתוח ולארגון בידי עורכי התצפיות. והגוף יוצר אובייקטים. כוונתנו במילה "אובייקטים" היא לחלקים מסוימים מתוך הסביבה, שהגוף מגיב עליהם בתהליכים מסוימים.

שנית, התנהגות אינה רק תנועה. תנועה היא שינוי עמדה, שינוי מיקום (ניידות), ועל כן זהו שינוי מה"כאן" של מישהו ל"שָׁם". בכוונתי להראות שהתנהגות היא לא רק שינוי מיקום. אלה הם דברים כגון חפירת גומות באדמה או בניית קן או אכילה. רצפי התנהגות משנים ותוחמים את הסביבה, ויוצרים את האובייקטים שאיתם אנחנו פועלים.

שלישית, הגופים שלנו מפיקים תבניות כגון מחוות, למשל, כשאנחנו פוגשים מישהו ומנופפים לו כדי לסמן שאנחנו שמחים לראותו. או מחייכים. והדיבור מורכב מתבניות של צליל. תבניות מקורן בצורה, בצליל ובתחושות שבגוף האנושי. צורת הפָּנים משפיעה עלינו. כשאנחנו חשים את התבניות של הגוף האנושי, כל שאר הדברים קונים תבניות משלהם, כחתכים של התבניות שלנו. אז אנחנו מחלקים ומעצבים אותם מחדש כדי ליצור אובייקטים חדשים, כה רבים במספר שהם ממלאים את חלל ההתנהגות של העולם. אך התִבנוּת החשוב ביותר שלנו הוא לא ייצור של דברים אלא יצירת עולמנו, עולם המצבים האנושיים. מצבים מְקוּדָמים בעזרת מחוות גלויות לעין ותבניות של צליל. תבניות יוצרות מצבים, שהִנָּם האובייקטים העיקריים בחיינו.

נוכל לראות את שלושת התהליכים הבאים כתהליכים יצרניים:

היבנות-הגוף

התנהגות

תבניות

כל אחד מהם עשוי להסביר כיצד אובייקטים מסוגים שונים נוצרים בשלושת התהליכים. אבל לשם כך אנחנו זקוקים לשיטה קונספטואלית חדשה.

כמה מושגים והבחנות חדשות

אם אנחנו יודעים מהו מקור הפיצול בין כאן לשם, נוכל לחשוב על מודל חלופי. הדבר יאפשר להציע זיקה מקורית יותר בין הגוף לסביבה, בראש ובראשונה בתהליך עיצוב הגוף.

הסביבה היא לא רק מה שאנחנו חוקרים ועורכים עליו תצפיות. יש גם הסביבה של האורגניזם עצמו, או כפי שדרייפוס מנסח זאת, "הסביבה מנקודת מבטו של בעל החיים" (2009, עמ' 61). כמובן, צירוף המילים "מנקודת מבטו של" טומן בחובו את ההנחה בדבר ה"כאן" על ה"שם", שאיננו רוצים בה, אך כל המילים שלנו בעלות החשיבות המרכזית מבוססות על ההנחה הזאת. אני אומר "אני רואה" כשהכוונה היא ל"אני מבין", כאילו הבנה היא משהו שאני רואה לפנַי. אבל מה הכוונה ב"הסביבה של האורגניזם עצמו"?

מהי סביבתו הפעילה של אורגניזם?

אני מציע לראות זאת כך: אורגניזם פעיל עושה פעולה שאני קורא לה "להניח". הוא מניח את הסביבה. הסביבה עשויה להתגלם כדומה במידת מה, או לא, למה שהגוף מניח. להניח ולהתגלם – אלה הם שני תפקידים בעלי תלות הדדית, שיוצרים תהליך אחד. במקום שנתייחס אל הגוף והסביבה כאל שני דברים נפרדים, הבה נבחין בין הנחה להתגלמות ונפענח את התלות ההדדית בין התפקידים שהן ממלאות. אם הטענה שלי בנוגע לגוף ולסביבה נכונה, אזי הם אינם יכולים להתקיים זה בלעדי זה, מפני שממהותו של האחד נובעת מהותה של השנייה. יחד ההנחה וההתגלמות-בתוך דבר מה הן ראשית ההמשגה של היחס המהותי בין הגוף לסביבה.

ההנחה לעולם אינה קיימת בנפרד, רק בהתגלמות כלשהי. בתהליך חי התגלמות מתגלמת בתוך ההנחה. הגוף מניח את הסביבה. הסביבה מתגלמת בתוך ההנחה של הגוף. דבר זה יאפשר לנו להתחיל בתהליך אחד של גוף-וסביבה (בלי הפיצול בין כאן לשם), אבל עם הבחנות חדשות.

הגוף מניח הן את ההתגלמות הסביבתית הבאה בתור והן רצף של התגלמויות כאלה. לדוגמה, רעב מניח האכלה. אבל האכלה מניחה עיכול והפרשות, ואחריהם מנוחה, ואחר כך שוב תחושת רעב. אם כן, רעב מניח את הרצף הזה. אך רצף אינו יכול להתגלם כולו בבת אחת. ההתגלמות הבאה בתור תשנה את ההנחה, כך שתניח את ההתגלמות הבאה ואת זאת שאחריה. תהליך נוצר כאשר ההתגלמות משנה את ההנחה כך, שהיא מניחה את ההתגלמות הבאה בתור שתשנה אותה בתורהּ, כך שהיא תניח את ההתגלמויות הבאות בתור שישנו אותה עוד ועוד.[4]

אך מה שהגוף מניח הוא לעולם לא בדיוק מה שקורה מיד אחר כך. הרצף נמשך אם מה שמתגלם באמת משנה את ההנחה להנחה הבאה בתור. אנחנו קוראים לסוג השינוי המיוחד הזה "קידוּם" – carrying forward.

התהליך הראשון שמשתתפים בו גוף וסביבה הוא היווצרות הגוף, הראשון בשלושת תהליכי היצירה. אני קורא לו "היבנות-הגוף".

היבנות-הגוף היא תהליך יצירה שמשתתפים בו גוף וסביבה (בלי הפיצול בין כאן לשם).

הדרך שבה הגוף נוצר ונוצר-מחדש הובנה רק כפי שהמדע מציג זאת. כמובן, לא נרצה לוותר על ידיעותינו באמבריולוגיה ובביולוגיה, אך נוכל לדעת יותר אם נתייחס להיבנות-הגוף כתהליך של פעולת גומלין בין הגוף לסביבה, ולא רק כפי שעורך התצפיות מנתח אותו.

התעצבות הגוף הִנָּה תהליך יצרני גופני. הגוף אינו נוצר תחילה ומופעל רק לאחר שיצירתו הושלמה. התהליך שמעצב את הגוף כמבנה הוא פעולת גומלין בין הגוף לסביבה תחילה, לפני שיוכלו להתקיים כשני דברים נפרדים.[5]

על כן אני מציע הבחנה בין סביבה מס' 1 (סביבה הנצפית על ידי מדען) לבין סביבה מס' 2 (גוף-סביבה כהתגלמות זהה אחת). הגוף הנו תהליך סביבתי. בשימוש זה של המילה, הנו סביבה.

מוסכם על הכול שהגוף עשוי מחומרי הסביבה, אך ההנחה המקובלת היתה שהגוף נפרד מהסביבה והוא בעיקר תופש אותה ונע בתוכה. אך אם נתייחס להתעצבות הגוף כאל תהליך של הגוף, הרי שהגוף הנו פעולת גומלין סביבתית מלכתחילה. הגוף זהה לסביבתו בתהליך אחד של היבנות-הגוף.

היבנות-הגוף נמשכת כל עוד החיים נמשכים. כמה סוגים מיוחדים של היבנות-הגוף הם חלק מכל סוגי התהליכים ה"נעלים" יותר.

עתה אדון בכך, כיצד תהליך היבנות-הגוף יוצר את האובייקטים הסביבתיים שלו. כך נראה כיצד תהליך יכול ליצור אובייקטים. אחר כך אדון בכך, כיצד אובייקטים נוצרים בשני התהליכים האחרים.

תהליך היבנוּת-הגוף תוחם את הסביבה ויוצר אובייקטים

תהליכים מסוימים נעשים מובחנים; הם מתגלמים מתוך פעולת גומלין רק עם חלקים מסוימים מהסביבה. זה יוצר אובייקטים סביבתיים מוגדרים.

עלי להדגיש שגופים ללא כושר תפישה יוצרים אובייקטים. אורגניזמים שלא פיתחו יכולת תפישה יוכלו לשמש לנו כנקודת מוצא בסיסית וכמודל. הבה נתייחס אליהם "מתוך האורגניזם" (ולא רק כמו שהמדע רואה אותם). אז אוכל להראות שאורגניזמים כאלה תוחמים את סביבתם ויוצרים אובייקטים.

תפישה (התנהגות) אינה הסוג הראשון של עיצוב אובייקט. הגוף נבנה תחילה כאירועים וכחומר סביבתי, וכמה מהם נוכחים תמיד בתוך הסביבה. אבל כמה מהם מקוטעים; הם נעלמים ומופיעים מחדש. לדוגמה, סוכר, מים ואור מופיעים ומשולבים בתוך הגוף רק לפעמים. אז היבנות-הגוף באמצעות האובייקטים האלה נעשית נבדלת משאר התהליך (אם האורגניזם אינו מת בהעדרם). אז מייחד הגוף תהליכים נפרדים רק לחלקים אלה מתוך הסביבה. ברגע שחלקים אלה מופיעים מחדש, רק התהליכים האלה מתחדשים. אם כן, אנחנו קוראים לחלקים המובחנים של הסביבה "אובייקטים".

אך כדי לחשוב זאת, עלינו לטעון שאם משהו שמניחים אותו אינו מתגלם, הגוף ממשיך להניח את דבר קיומו. עד שמשהו הולם את ההנחה הזאת ("מקדם אותה", אנחנו אומרים), הגוף ממשיך להניח את מה שהוא הניח ומה שלא התגלם. אם חלק ממה שהוא הניח אמנם התגלם, אז הוא ממשיך להניח רק את החלק שלא התגלם. ה"הנחה החוזרת ונשנית" הזאת היא מושג בסיסי. הוא מסביר כיצד אובייקטים בתוך הסביבה נעשים מובחנים (נדון בכך בהמשך, בחלק השני).

תפישה היא חלק מהתנהגות; התנהגות היא תהליך שבו משתתפים הגוף והסביבה.

ועתה הבה ננסה לענות על השאלה כיצד ההתנהגות יוצרת את האובייקטים שלה. אל לנו להניח שהם כבר מעוצבים ורק נתפשים.

תפישה עולה כחלק מהתנהגות. במקום להניח שהכול כבר קיים בתפישה של כאן-ושם, נוכל לבחון כיצד נוצרת התפישה תחילה כחלק מתהליך. התהליך הזה הוא התנהגות. בכוונתי להראות שכאשר תפישה מתרחשת בנפרד, זוהי כבר "תפישה" מהסוג שעבר שינוי קוגניטיבי.

אבל עלי להצביע על כך שהתנהגות אינה תנועה בלבד. תנועה אינה אלא שינוי של מיקום. מיקומים הִנָּם חלל של כאן-ושם. תנועה היא שינוי משם לשם, משהו הנצפה לפנינו. אי-אפשר לצמצם את ההתנהגות לידי משהו שנמצא לפנינו. אפשר להבין אותה כסוג מיוחד של היבנוּת-הגוף. אילו היתה התנהגות תנועה גרידא, היה עלינו להניח שהאובייקטים כבר מעוצבים. הצעתי היא שנתייחס לתהליך היצירה, שמעצב וחוזר ומעצב אותם.

התנהגות היא היבנוּת-הגוף מסוג מיוחד. היבנות-הגוף מהסוג שיוצרת התנהגות כוללת תפישות המבוססות על תחושות גופניות, שהן תוצאת העשייה של האורגניזם עצמו. תפישה וחישה למיניהן מניחות אלה את אלה ומקדמות אלה את אלה לשלב הבא. כאשר אינן מצליחות עוד לקדם אלה את אלה, הרצף נפסק.

(לתיאוריה בפרוטרוט, ראו: Gendlin 1997a, VI).

איננו יכולים להתעלם מהחישה הגופנית שעולה עם כל פיסת תפישה. רק שתיהן יחד יוצרות את רצף ההתנהגות. החישה אינה תוספת גרידא.

החישה היא מודעות. כל בעלי החיים (ואפילו תולעים וחרקים) ניחנו בכושר החישה ההתנהגותי הזה, שהנו מודעות. מודעות אינה רק תוספת גרידא להתנסויות לא מודעות. כאשר אתה נוהג הביתה וחושב על עניין אחר כלשהו, זוהי אינה התנסות בלתי מודעת. לא היית יכול לעשות זאת, אילו היו מנחיתים לך מכה על הראש. הגוף בכל זאת צריך לחוש את דוושת הבלם ואת דוושת הדלק. הגוף מודע. המודעות היא גופנית, כמובן.

נראה כי מודעות (כושר חישה) הנָּה יחס מהותי בין הנחה מסוג אחד להתגלמות-בתוך מסוג אחד, שיוצר רצף התנהגותי. מודעות אינה דבר, ואי-אפשר פשוט להוסיף אותה לדבר אחר. זה לא כמו לזרות אור על משהו שהיה עד כה שרוי בחשכה. נראה כי המודעות היא חלק בלתי נפרד מרצף מסוג מסוים, במילים אחרות – התנהגות.

עובדה ראויה לציון בנוגע לתפישה היא שהגוף אינו נעשה מזוהה איתה. תפישות לסוגיהן אינן נעשות חלק מהרכב הגוף, כמו מים או סוכר. החישה בהתנהגות הוא היבנות-הגוף מסוג מיוחד. הדבר תמיד הובן כך. התנהגות הוסברה כמימוש מושהה, לדוגמה, כאשר החיפוש אחר המזון "נומק" על ידי צריכתו ועיכולו, בסופו של דבר. אבל הגוף המתנהג מפתח עד מהרה "מימושים" רבים חדשים, צרכים גופניים חדשים להתנהגויות, ותוצאות חדשות של התנהגויות. זוהי היבנות-גוף חדשה. התנהגות כוללת היבנות-גוף מסוג מיוחד.[6]

סבורני של ש-Clark (2010) ו-Rowlands (2007) מכחישים, ובצדק, שבפעולה (התנהגות) מעורב תהליך "סובייקטיבי", שיש לגשר מאוחר יותר בינו לבין הסביבה. כשאנחנו פועלים, הסביבה מעורבת באופן ישיר. אך אל לנו לראות את הסביבה כחיצונית. היא אינה נמצאת בחלל התפישה של כאן-ושם. גופים פרימיטיביים מזוהים עם סביבתם, סביבה מס' 2. היבנות-הגוף שלהם מתרחשת בסביבת-הגוף שלהם, סביבה מס' 2.

דומה שמחברים בני זמננו, שמבקשים להתייחס ל"חיצוני" בלבד, מעוניינים רק בחציו של הפיצול התפישתי. אני סבור שכוונתם האמיתית היא לא לגוף הנצפה בחוץ, אלא לגוף שהוא כבר סביבתי תמיד. אני מסכים עם הטענה שהגוף הוא אכן תמיד סביבה מס' 2, הן בהיבנות-הגוף והן בהתנהגות. ועתה אעבור לתבניות.

התבניות של פעולת הגומלין האנושית: אלה הן פעולות גומלין בין הגוף לסביבה

בחברות הייררכיות של קופים כל קוף זכר מפנה את גבו לאלה שעומדים מעליו בסולם החברתי, ואלה שמתחתיו מפנים את גבם אליו. הם נלחמים אם מי מהם אינו עושה כן. כשבעלי חיים זכרים מכל מין מתכוננים לקרב, עצם ההתכוננות מחוללת שינוי עצום בכל גופם. אך בקרב הקופים הפניית גב פשוטה תופסת את מקום רצף הלחימה כולו, ועל כן הם אינם צריכים להתכונן לקרב. השינוי העצום הזה מתחולל בגופם רק אם הקוף האחר אינו מפנה להם את גבו. הבדל גופני עצום תלוי בהפניית גב פשוטה.

במקור תורהּ של הפניית הגב היא בסיום הקרב, כשאחד הקופים מפנה ליריבו את גבו. אך על ידי ביצוע פעולת הסיום עוד בטרם הקרב יתחיל, קוטעת המחווה בבת אחת את התנהגות הלחימה. היא משנה את אפשרויות ההתנהגות כפי שהלחימה היתה משנה אותן, אך ללא הרצף ההתנהגותי. כמעט היינו יכולים לומר שהפניית הגב כמוה כדיבור על הלחימה, שתופס את מקום הלחימה עצמה. אילו היה קיים רצף שלם של גרסאות שונות להפניית הגב הזאת, כמו במקרה של בני האדם, זה היה רצף סמלי. הוא היה עוסק באפשרויות התנהגות, ולא בהתנהגות עצמה.

אנחנו עדים להופעתם של סמלים, שיוצרים רצף אחד עם ההתנהגות, אך משנים את אפשרויות ההתנהגות ללא שום התנהגות ממשית.

סמלים שבני אדם משתמשים בהם שונים, אבל נוכל להבין את הקשר הגופני שלהם על ידי התייחסות ל"ריטואלים בקרב בעלי חיים", כפי שנהוג לכנותם. לבעלי חיים יש מעט "ריטואלים" כאלה המחוללים שינוי גופני, ואילו לבני אדם יש כמה מאות אלפים של ריטואלים מן הסוג הזה בלשונם בלבד, וגם רבים אחרים. תארו לכם קופים שיכולים לגרום לא לשינוי גופני עצום אחד, אלא לשרשראות ארוכות של שינויים כאלה זה בגופו של זה.

תבניות אנושיות מאפשרות לנו שרשראות ארוכות של שינויים גופניים ואפשרויות התנהגות ששׁוּנו רק על ידי אותן תבניות. הלשון המדוברת מורכבת מתבניות צליל בלבד. התבניות הכתובות הן חזותיות בטהרתן. הצליל והתבניות החזותיות מאורגנים באופני חישה נפרדים.

תפקידן הבסיסי של התבניות בחייהם של בני האדם לא זוּהה טוב דיו. כמובן, השפה שלנו, שהיא חשובה וחיונית מאין כמוה, מורכבת מתבניות של צליל. ועם זאת, השפה איננה התבנית היחידה שיוצרת שינויים גדולים אצלנו בגוף. האמנות יוצרת שינויים כאלה על ידי תבניות הקווים והצבעים, האור והצל והמרקמים שלה, שהנָּם חזותיים בלבד.

מוזיקה יוצרת שינויים גופניים באמצעות תבניות הצליל בלבד. השינויים הגופניים עשויים להיות גרסאות של אירועים שקרו לאדם במהלך חייו, שכולם כעת בגדר הנחה המועברת מתבנית אחת שחr ת זה) של צליל לשנייה. אני קורא לתהליך הזה יצירת גרסאות.

חיי אדם במצבים כוללים תמיד שינויים גופניים מתובנתים של יצירת גרסאות. התבניות שלנו יוצרות עולם שונה, לא רק אפשרויות התנהגות. כשאנחנו משתמשים בתבניות, ייתכן שאיננו מציגים התנהגות גלויה כלל, חוץ מהשימוש בגרון ובאצבעות. התבניות יכולות לשנות את אפשרויות ההתנהגות שלנו. ואולם, אפשרויות ההתנהגות האנושית הן שונות מפני שהן נוצרות בחללים מתובנתים. אנחנו מכנים חללים כאלה "מצבים".

תבניות, מצבים וגופים קשורים ביניהם קשר פנימי, ויש להבינם יחד. אי-אפשר להבין אותם זה בלעדי זה. הם בוודאי התפתחו יחד. סמל לשוני חדש בוודאי התפתח כדי להתמודד עם הבחנה חדשה בין מצבים. גופים אנושיים יוצרים תבניות חזותיות ותבניות של צליל ישירות מתוך הימצאות במצב מסוים. התבניות עשויות לשנות את המצב. הן כוללות שינויים גדולים בדרך שבה הגוף חש את המצב שהשתנה ומניח מחדש את מה שנעשה או נֹאמר כעת.

שפיץ (Spitz) גילה שלהיבנות-גוף נורמלית של תינוקות נדרשת פעולת גומלין אנושית עם תבניות של הבעות פנים. הוא מצא שתינוקות אשר שהו בבתי כלא מטונפים עם אמותיהם התפתחו בצורה נורמלית, ואילו יתומים שהוחזקו בבתי חולים טובים מתו או סבלו מפיגור שכלי. זאת הסיבה לכך שבבתי היולדות כיום דואגות האחיות להרים את התינוקות בסדירות ממיטותיהם, כך שיוכלו לתקשר איתן פנים מול פנים.

Gallagher (גאלגר) (2005) מביא לידיעתנו שתינוקות שזה עתה נולדו עונים על מחווה במחווה – למן היום הראשון לחייהם! אם תוציא לשון לרך הנולד, גם הוא יוציא לך לשון. הזז את לשונך לזווית הפה – ותיענה באותה הבעה. הם מדווחים גם על ממצאים אחרים המראים שפעולת גומלין באמצעות מחוות היא תכונה גופנית מולדת. אנשים בוגרים עושים מחוות בידיהם בחושך (וכשהם מדברים בטלפון). נפנוף ביד הוא מחווה, זאת אינה התנהגות שגורה; כשאתם מנופפים, אינכם מנסים לגרוף משהו באוויר. כמו קופים בחברה הייררכית, אנחנו יוצרים את ההשפעה של פעולת הגומלין של מראי הגוף והצלילים שלנו, וחשים בה. ויטגנשטיין (1953, עמ' 285) כתב: "…אדם יכול לחקות את הבעת פניו של אדם אחר בלי לראות את פניו-שלו במראה". אנחנו מרגישים את התבנית שנוצקת בפנינו מתוך הגוף; ביכולתנו לשנותה מבפנים. גלוי וברור שתבניות סמליות עולות ישירות מתוך הגוף האנושי.

סטיוארט (Stuart) מצביעה (בכרך זה) על "חתיכה חסרה" מכרעת ברוב התיאוריות של הלשון. מה שהיא מכנה "אֶנקינֶסתֶזיס" הוא מה שאני קורא לו כאן החצי החישתי של הרצף ההתנהגותי והחישה של יחסי הגומלין המתובנתים – זהו רצף של שינויים גופניים שאני קורא לו "יצירת גרסאות".

אם אנחנו משמיטים את ה"אֶנקינֶסתֶזיס", אנחנו מנתקים את השפה מדרך שבה היא נוצרת ונחווית על ידי גופים בתוך מצבים. אזי השפה נחשבת למערכת "חיצונית". כן, הפרטים האנושיים נולדים אל תוך השפה, אך היא נוצרת רק באמצעות רצפים אינדיבידואליים של שינויים גופניים (ה"אֶנקינֶסתֶזיס"), שמקורם בהם.

כיצד מופיעות המילים? אני פותח את הפה והן מופיעות, ואומרות על פי רוב את מה שרציתי לומר. מה שרציתי לומר לא היה מנוסח במילים מלכתחילה. המילים באות ישירות מתוך גופי החי בתוך מצב מסוים.

כשהמילים מופיעות, הן כבר מאורגנות במשפטים. הן מאורגנות הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה מעשית. כמובן זה תמיד גם וגם, מפני שללא התבנית הדקדוקית לא תהיה להן משמעות בתוך מצב נתון.

מן הראוי שנתמהּ איך זה ייתכן שכאשר המילים מופיעות, הן כבר מאורגנות. אז לא נוכל שלא להבחין בתפקיד הגוף. המילון אינו כולל את הידיעה מהו המצב שאני נתון בו. גופי מפיק את המילים ישירות מתוך החיים במצבים, ולכן הן אומרות משהו שמתייחס למצב נתון.[7]

מצבים אנושיים כוללים התנהגות מסוגים שונים רבים עד מאוד, וכן התנהגות מהסוג הישן המשותף לנו ולבעלי חיים. אנחנו עדיין אוכלים ועושים אהבה, אבל התיאבון שלנו מתקלקל אם לא נשמרות תבניות מסוימות. אנחנו עדיין נלחמים, אבל כיום אנחנו עושים זאת בהרבה דרכים חדשות. אפשרויות ההתנהגות שלנו הן שינויי-מצבים. לרוב איננו חשים בהתנהגות שאנחנו מבצעים; לרוב אנחנו חשים את המצב ואיך אנחנו משנים אותו. החישה הזאת מניחה את הדבר הבא שאנחנו עושים או אומרים.

לנוכח הקשר הגופני האינטימי בין סימנים למצבים, בוודאי לא נוכל להניח שהסימנים שלנו הם תולדה של מקרה או שהנָּם פרי של הסכמה חברתית. תבניות שונות עשויות להתפתח במקומות שונים, אבל דרך התפתחותן היא זהה ותוחלת החיים שלהן ארוכה להפליא. בספרי דגם של תהליך, פרק VIIB (1997a), עסקתי בפרוטרוט בכך כיצד תבניות צליל מפתחות מצבים ותוחמות אותם. זמן רב היה מקובל לחשוב שמה שקרוי "מסמנים" הם שרירותיים ויש להם קשר מקרי בהחלט ל"מסומנים", אך זה בוודאי אינו נכון.

מדוע אני חולק על כך? מפני שברצוני לשכנע כי תבניות אנושיות מניעות את תהליך-הגוף שלנו קדימה, ושהתהליך הזה אינו סובייקטיבי וגם אינו חיצוני. פעולות גומלין בין תבניות משנות מצבים ותוחמות את הסביבה שלנו.

התבניות הסמליות שלנו נוצרות על ידי תהליך גופני, ותהליך גופני הנו פעולת גומלין בין הגוף לסביבה. לכן התבניות תוחמות את העולם. אל לנו לכנותן עוד "אינטר-סובייקטיביות".[8]

חלק שני

מן הראוי שאתייחס בצורה מלאה יותר לכמה טענות שהצגתי בתמציתיות.[9] אני מקווה שאחדים מן הקוראים יעיינו בספרי מודל של תהליך (1997a), כדי להתרשם מהחיבור בשלמותו.

שלושת התהליכים הגופניים מתגלמים ישירות בתוך הסביבה

אם נתייחס לשלושת התהליכים החיים לא כמקוטעים על ידי פיצול תפישתי סמוי, אלא כיצרניים ומבארים, אז הם יוכלו להסביר את ה"רקע". הוא תמיד מצוי בתוך תהליך, תמיד משולב בפעולת הגומלין בין הגוף לסביבה בהווה.

נעבור מהמרומז להנחה. ה"מרומז" אינו אוסף של דברים מן העבר, אלא בעיקר פעילות בהווה, תהליך, ההנחה. המספר העצום של הדברים שאנשים יכולים למצוא ברקע ממלאים כולם תפקיד, אך ההווה אינו חוזר על הקטעים הישנים; הוא מחדש את העבר. ההווה לא היה מה שהנו אילו היה העבר שונה, אך החיים בהווה משנים את התפקיד שממלא העבר כיום.

חוויות ההווה מורכבות מהנחה ומהתגלמות בתוך הנחה. הגוף מניח את הסביבה. הסביבה מתגלמת ישירות בתוך הנחת הגוף ומניעה אותה קדימה, להנחה הבאה בתור.

הגוף חי ישירות בתוך כל אחד מהמצבים שלנו.[10] זה מסביר מדוע המצבים שלנו המוּנָחים באופן גופני מכילים הרבה יותר ממה שיכול להתחולל אפילו במחשבתנו. מה שמתגלם למעשה – מה שאנחנו באמת עושים, אומרים או חושבים – מתגלם בתוך הנחה וגורם למצב להמשיך ולהתפתח.

תפקידם של כל שלושת התהליכים החיים הוא לאפשר לגוף להניח כל כך הרבה. היבנות-הגוף נמשכת תמיד והִנָּה גם חלק מהתנהגות. שתיהן כלולות בחיים אנושיים מתובנתים, ומשום כך אנחנו יושבים כאן בצורה חושית, מסוגלים לחוש את עצמנו.

Gallagher(גאלגר) (2005, עמ' 37-39) הצביע על כך שהיבנות-הגוף כוללת גם תהליכים ברמת המיקרו, שאינם מודעים כשלעצמם, אך הם מכוונים על ידי התנהגות מודעת ופעולת גומלין המבוססת על מחוות. מה שמשפיע על היבנות-הגוף זה פעולה ודיבור; השרירים והעצבים פועלים כדי לספק בדיוק את מה אנחנו רוצים לעשות ולומר. שלושת התהליכים שונים זה מזה, אבל הם יוצרים הנחה אחת בדבר ההתרחשות הסביבתית הבאה בתור. הם מתגלמים ישירות בתוך הסביבה, שמתחדשת הודות לכך.

לכן ראוי שנבחין במשמעות נוספת של המילה "סביבה": עלינו לדבר לא רק על סביבה מס' 1 וסביבה מס' 2. ישנה גם סביבה הרבה יותר גדולה שהגוף ממשיך להתקיים בה, והוא מתחדש על ידי כך שהוא ממשיך להתקיים בה.

הרשו לי להציג את ארבעת שימושי המילה הנחוצים לנו.

ארבעה שימושים של המילה "סביבה"

סביבה מס' 1 הנָּה נקודת המבט של המדען העורך תצפית. נשמור אותה מובחנת וננוע קדימה ואחורה, בעודנו מפתחים את המושג הזה מתוך פעולת גומלין עם ראייה רחבה יותר.

סביבה מס' 2 היא סביבה הזהה לפעולת גומלין בן הגוף לסביבה. הגוף עשוי מחומרי הסביבה ואירועיו כאורגניזם מתרחשים בתוך הסביבה. הגוף הנו היבנות-גוף סביבתית. גוף-סביבה זהו רצף אחד של אירועים סביבתיים.

סביבה מס' 3 היא סביבת האורגניזם עצמו, שהוא ממשיך לקיים אותה ועל ידי זה הוא מתחדש בקביעות (אפשר לומר שהגוף "ממשיך את הסביבה מס' 3 שלו" באופן טרנזיטיבי). התהליך בהווה ממשיך את העבר. סביבה מס' 3 גדולה בהרבה מסביבה מס' 2, גוף=סביבה. תהליכים רבים חוצים את החיץ שבין סביבה לסביבה.

סביבה מס' 0, אף שהיא מובאת כאן כרביעית לפי הסדר, למעשה קודמת לשאר. כמובן, האורגניזם אינו יוצר את הסביבה מס' 2 ואת הסביבה מס' 3 שלו רק מתוך ההנחה של עצמו. האורגניזם הנו פעולת גומלין עם סביבה שהיא בלתי צפויה בכל פעם, ואינה נודעת עד להתגלמותה (אפשר לומר שהוא מתקיים "במציאות").

איננו יכולים לחזות אפילו מה יתגלם הלכה למעשה בסביבה מס' 1, הסביבה המדעית. כמובן, אנחנו בוחנים את המסקנות ההגיוניות שלנו באמצעות פעולות. גם אם אנחנו חוזים נכון, קורה הרבה יותר מזה. אפילו המחקר מביא יותר נתונים מן המצופה.

לכן העבר לעולם אינו יכול פשוט לחזור על עצמו. גם אם אנחנו צופים באותה תופעה שוב ושוב, גם אם נראה לנו שאותה תופעה חוזרת על עצמה בכל דור במשך מיליוני שנים, היא מתגלמת עתה בצורה חדשה בסביבה מס' 0.

אם נתווה מתווה אחד משותף, תהליך החיים זוכה לניתוח ולסיוע בסביבה מס' 1, הנו זהה לגוף=סביבה מס' 2, נמשך בסביבה מס' 3 שלו, נרחבת יותר ומחודשת, ומתגלם בסביבה מס' 0.

ההבחנות האלה יעזרו לנו כעת לומר יותר על היבנות-הגוף, על התנהגות ועל תהליך התִבנוּת.

היבנות-הגוף ועיצוב אובייקט

אני שב ומדגיש, שהדרך הבסיסית ביותר שבה הגוף מעצב אובייקטים אינה כוללת תפישה או גלאים הממלאים את תפקיד התפישה. האובייקטים נעשים מובחנים בתהליך של היבנות-הגוף. כל הסוגים ה"גבוהים יותר" של עיצוב אובייקטים כוללים היבנות-הגוף.

לפי המודל שלנו, הגוף מניח רצפים. כיצד אובייקטים שאינם משתנים מופיעים מתוך הרצפים? באיזה אופן מספק המודל שלנו קשר פנימי (אינהרנטי) בין תהליך לאובייקט? הסוגיה הזאת עוּבּדה בפרוטרוט בפרקים IV ו-VI, כי הספר מודל של תהליך (גנדלין, 1997a) צמח בהדרגה. אם הטיעונים שלנו אינם שגויים, נוכל לענות: כפי שציינתי בקצרה לעיל, כאשר הסביבה משתפת פעולה, מתגלם משהו מעין רצף שהוא פרי של הנחה. כשאין שיתוף פעולה הגוף מת, או אם חלק משמעותי ממנו יכול להמשיך להתקיים, הגוף מניח את החלק שלא בוצע כראוי שוב ושוב. אם הגוף ממשיך לחיות, הוא מוסיף להניח את אותו חלק מהתהליך שלא התגלם. מה שאינו מוּנָע קדימה, הופך להנחה חוזרת ונשנית.

כמה מההיבטים החסרים של הסביבה לעולם אינם חוזרים, אבל יש כאלה שמופיעים לסירוגין. הסביבה המשתנה מספקת שיתוף פעולה שאינו רציף, לדוגמה, לפעמים השמש מאירה ולפעמים יש חושך. כאשר השמש עולה, עושה הצמח פעולות מורכבות במידה שלא תיאמן. כאשר הוא מקבל מים, גופו גדל ומתפשט. לכן אנחנו אומרים שהצמח "מגיב" רק על היבטים סביבתיים אלה. הוא מגיב לא על ידי כך שהוא תופש אותם, אלא על ידי שילובם, על ידי ביצוע היבנות-הגוף באמצעותם. אין לו צורך בתפישה או באיתור, בנפרד, של השמש או המים, נוסף על שילובם של חלקי סביבה אלה. הגוף הנו פעולת גומלין בונה-גוף שלו בינו לבינם. זוהי סביבה מס' 2 שלו, פעולת הגומלין גוף-סביבה בינו לבין חלקי סביבה אלה.

היות שפעולות גומלין בוני-גוף אלה הונחו בקביעות, הן מופיעות פתאום כאשר ה"אובייקטים" הסביבתיים האלה חוזרים.

הצופה רואה שהצמח עושה את תהליך הפוטוסינתזה המורכב כתגובה לשמש. מקור המורכבות הזאת בוודאי אינו רק בטבעם של אור השמש והמים. האורגניזם תורם בבירור תרומה פעילה לפעולת הגומלין. הוא מביא איתו את הרקע להנחה חוזרת ונשנית של התהליך הספציפי הזה. ואז התהליך מתגלם ברגע שיש אור ומים.

תהליכים מובחנים ונפרדים התפתחו ביחס לחלקי סביבה מובחנים אלה בלבד. חלקים אלה הפכו לאובייקטים. "אובייקט" מהסוג הזה נראה מוזר, מפני משמעות המילה היא בדרך כלל אובייקט נתפש.

נתַנו שמות לשני המושגים שפיתחנו כאן. לדרך שבה תהליך חסר מוּנָח שוב ושוב אני קורא "הנחה חוזרת ונשנית", וכשמתגלם אובייקט המניע את התהליך קדימה, אני אומר כי הוא "מחדש" את התהליך. זוהי דרך להמשיג את כוחם המסתורי של האובייקטים להפיק את התהליכים הרלוונטיים מתוך האורגניזמים. אנחנו ממשיגים כוח זה כתהליך בונה-גוף.

בסביבת הצופה, סביבה מס' 1, יש משמעות רבה לכך אם האובייקט המונח הוא מוכר או חדש. אנחנו יכולים לעשות הרבה בקשר לאובייקטים מוכרים. לדוגמה, אנחנו יכולים לספק מים ותאורה מלאכותית. לעתים קרובות אנחנו יכולים לשכלל אובייקטים מתחדשים. המצב הוא שונה מאוד מבחינתנו, אם הדבר הבא שמניחים אותו אינו ידוע. אך מבחינת הגוף, האובייקט המתחדש הוא חדש תמיד.

הנחה חוזרת ונשנית היא תמיד חדשה ומחדשת. והיא תמיד פתוחה לכל דבר שיניע אותה קדימה. גם אם מה שמניע אותה קדימה חדש בתולדות העולם, נוכל לומר שהוא "חידש" את מה שהונח אך היה חסֵר. לדוגמה, יש לנו בעיה לא פתורה כהנחה חוזרת ונשנית של הצעד הבא בתהליך שאינו נמשך. כשהפתרון מופיע, נוכל לומר שהתהליך החסר "חוּדש".

כאן אנחנו רואים דרך אחת שבה הרקע ממלא תפקיד ללא ייצוגים. תהליך היבנות-הגוף אינו זקוק להם כדי "לזהות" את האור ואת המים.

עתה הבה נפנה מהיבנות-הגוף אל ההתנהגות. ברצוני להראות שהתנהגות יוצרת "חלל" של אפשרויות התנהגות. אנחנו תופשים אובייקטים בחלל של אפשרויות התנהגות, לא בתמונות שאינן אלא צבעים. תפישה נוצרת תחילה בהתנהגות, לא רק כתמונה שכאן על משהו שנמצא שם.